בשורות הבאות אנסה לענות על מספר שאלות עקרוניות הנגזרות מהפרשה ומהתנהלות הגורמים המעורבים ביחס להיבטים שונים שלה.
החשיפה וההצגה בכנסת
אחת התופעות היותר מגונות, היותר מרגיזות והיותר מטופשות של הטיפול המוסדי בסוגיה זו, קשור בהופעתם של חברי הכנסת טיבי וגלאון במליאה, בניסיון נואל לקנות לעצמם רגע של פרסום, ולחולל קורטוב של מבוכה בממשלת המעבר. נראה שבשמאל הישראלי ואצל אבירי הדמוקרטיה הערבים, המטרה של הבכת הממשלה מקדשת את כל האמצעים. מלבד המעמד הדון-קישוטי שקנו לעצמם בשאילתות, והניצול לרעה של חסינותם, לא תרמו לנושא דבר שלא ניתן היה להשיגו גם בדרך אחרת. במיוחד לאחר שהדברים החלו להתפרסם ברשת, והיו כאן ושם מי שדאגו ללבותם ולהביאם לידיעת הציבור.
ניצול לרעה של חסינות חברי כנסת בכדי לפגוע במדינה ו/או בחלקים גדולים של אזרחיה, הוא הליך מקובל אצל שני הדון קישוטים הללו ואצל חבריהם להשקפה. על כך אין סיבה להתפלא ואין מקום לתמיהה. אבל נכון גם נכון להתפלא על הממשלה, על משרד ראש הממשלה, על המוסד ושאר שותפי הסוד: ראשית, על שלא נערכו לאפשרות שהמקרה ידלוף בדרך כזו או אחרת לציבור; ושנית, על שלא התעשתו מספיק מהר ושוב נקלעו למסכת של טעויות, דיווחי סרק, דיווחים חלקיים, הכחשות ופרסומים חלופיים שרק הגדילו את הבילבול והמבוכה.
הכנת "תיק תגובה" וקביעת אחראי לתיאום ההתיחסות הממשלתית לנושא במקרה שידלוף לתקשורת, או לקראת פרסום יזום שלו, הם יסוד מוסד של התנהלות ארגונית-ניהולית מסודרת, והגיע הזמן שממשלת ישראל תשתחרר "מימי הפלמ"ח" הניהוליים שלה ותתחיל להיות קצת יותר רצינית בהתנהלותה המקצועית.
פעילותם של חברי הכנסת, מאידך, מצדיקה דיון מחודש בשאלת מטרות חסינותם וגבולות חסינותם. עד עתה הייתה החסינות גורפת, ודומה שעקרונות מהסוג של "שטח משוחרר לא יוחזר" או "קדושת שימור זכותם של עובדי חברת החשמל לחשמל חינם" היו הסיבה העקרית לכך שחסינות חברי הכנסת נותרה בלתי-קשורה לצרכים האמיתיים של התפקיד ולשימוש הזול והשכיח שעושים חברי-כנסת בזכות זו. שתי התופעות אינן צריכות להמשיך וליהנות מחסינות, ויש לשנות את חוק החסינות כך שישרת את המטרה לשמה נועד - מילוי תפקידם הציבורי האחראי של חברי הכנסת. הופעתם של טיבי וגלאון בהקשר לפרשת זיגייר בכנסת לטעמי אינה נמנית בשום אופן על המטרות המקוריות שעליהן בא להגן חוק החסינות, ולו רק משום שלא היה צורך או הצדקה של ממש להשתמש בו בנסיבות מקרה זה.
יש פרשנים משפטיים הסבורים שאפילו בנתוני חוק החסינות הקיים, ספק אם הוא מגן על חברי הכנסת טיבי וגלאון, בנסיבות מקרה זה. מאחר שהכנסת היא המוסד העליון שלנו, וראוי שתיתן דוגמה בהתנהלותה לציבור ולמוסדות ממלכתיים אחרים, ראוי שנקודה זו תיבדק על-ידי היועץ המשפטי, ותקבע בה הלכה מחייבת. ובמידה שהייתה כאן עבירה, ראוי שהעבריינים - ששניהם אינם חברי כנסת חדשים ובלתי מנוסים - יעמדו לדין.
המסתורין המיותר וגרירת הרגליים בתגובה הרשמית לפרסום הפרשה
מרגע שהודלף הסיפור לרשתות התקשורת החברתיות, חייבת הייתה הממשלה להניח שאין לעצור זאת יותר, ויש לפרסם פרסום יזום כל מה שאינו נוגע לבטחון המדינה, לצנעת הפרט או לזכויות אדם, ולהותיר בחשיכה רק מה שראוי שישאר שם. מאידך, יש לחקרו במהירות וביסודיות מי ומה גרם להופעת הפרסומים בתקשורת דווקא עכשיו, האם הייתה בכך הפרת צווי בית המשפט והאם פעלו גורמים ישראלים לא רק בניגוד לחוק אלא גם במטרה לפגוע במדינה ולהזיק לאינטרסים חיוניים שלה. מול אלה דרושה תגובה קשה.
סביב רשתות התקשורת החברתיות מתנהל שיח ציבורי ומקצועי ענף ולעתים אפילו מתלהם. יש הגורסים שהרשת היא המצאת המאה בכך שהיא מבטיחה ואמורה להבטיח חופש מוחלט לכל, או בהסתכלות אחרת - אנרכיה לגיטימית. אינני מקבל תיזה זו. הרשת איננה יכולה ואינה צריכה להיות ה"שפד"ן" של כל הפרברסיות האנושיות. עם כל היותה של הרשת חלק אינטגרלי חשוב בתופעת הגלובליזציה של העידן החדש, היא אינה מחליפה את המדינה כגורם היסוד במבנה החברתי-פוליטי של המערכת הבינלאומית. ומשום שהמדינה היא עדיין אבן היסוד בחיים אלו, זכותה להתגונן לא רק מפני אויבים בדמותם של חיילים מזויינים התוקפים אותה בשמם של עקרונות או אינטרסים כאלה ואחרים, אלא גם בפני חיילים וירטואליים בדמות מושגים ורעיונות הבאים לקעקע את שלומה, שלימותה וזכותה להתקיים.
ככל שאנו מסכימים ל"קדש" את זכות הציבור לדעת, עלינו לזכור שזכויות הציבור אינן רק לדעת. ישנן זכויו אחרות, חשובות לא פחות, כגון הזכות לביטחון, הזכות לפרטיות, הזכות הגנה מפני לשון הרע ועוד, שגם עליהן אנו מצווים לשמור. העובדה שהתקשורת מתפרנסת מפרסום סנסציות, מעשי פשע והתנהלות פרברטית, אינה עושה אותם בהכרח לחלק מהנושאים שזכות הציבור לדעת חלה עליהם. כאשר באים להחליט מתי הזכות לדעת גוברת, ומתי יש להעדיף זכויות אחרות, אנו מגיעים לנקודה שבה חייבים לערב גורם שלישי, בלתי תלוי, מקצועי וככל האפשר חסר פניות בהחלטה (בתנאים מסויימים, למשל הצנזורה). לא יתכן שהגורם הבלעדי המחליט על כך הוא התקשורת, שהיא בעל אינטרס ישיר, עמוק ומובהק בפרסום.
דרך אחת להפקיע זכות בלעדית זו מהתקשורת הוא שהגורם הממשלתי המוסמך מסיר את החיסיון ממה שאין צורך להטיל עליו איפול. דרך אחרת היא הטלת סנקציות על מי שפועל בחוסר שיקול דעת סביר מבחינה ציבורית, בניגוד לחוק או בדרכי רמיה. גם עיתונאים, עורכים ומו"לים חייבים להיות שקולים ואחראים וגם פלטפורמות ההפצה חייבות בכך. עם כל ההבנה לחשיבות האינטרנט והרשתות החברתיות, ולערך המוסף הכלכלי-חברתי-ציבורי-דמוקרטי שיש, יכול וצריך להיות להם, גבול החופש חייבת להיות הגלישה לתחום האנרכיה.
האם מותר למדינה לקיים חיסוי גורף על סודות מדיניים וביטחוניים
הסוגיות הקודמות קשורות קשר בל ינתק משאלה עקרונית המשלבת יחסי מדינה עם ציבור האזרחים שלה. במדע המדינה מקובלת החשיבה שיחס בין מדינה לאזרחיה הוא יחס של אמנה חברתית - המדינה היא יציר החברה ובאה לשרת את האינטרסים שלה; ומשקמה המדינה היא מפתחת ישויות עצמאיות משלה הדרושות למילוי מחויבויותיה ולישויות אלו אינטרסים שביניהם לבין טובת הציבור או צרכי הציבור עשויים להתעורר ניגודים ופלוגתות. בשאלת מקורות וגבולות הסמכות וכן בשאלת הדרכים בהן יש לנהל את הדואליות בין המדינה לאזרחיה, יש כמובן גישות ואונטולוגיות שונות, אולם רובן מסכמות את הכללים לכדי אמנה דו-צדדית הממסדת את יחסי-הגומלין.
בקונטקסט זה ניתן לשאול האם יש בכלל רשות למדינה לקיים חיסוי גורף על סודותיה. שהרי חיסוי עומד בסתירה ל"זכות הציבור לדעת". מבלי להכנס לדיון מעמיק בסוגיה זו, כל מיש שחשיבתו מודרכת על-ידי השכל הישר מבין שהתשובה העקרונית לשאלה זו היא: א - כן; ב-בתנאי ש-... מקרהו של בן זיגייר הוא קלסיקה של מציאות דיכוטומית זו.
אם כך, עולה מיד השאלה איזו בקרה ראוי להפעיל במקרה מסוג זה? לטעמי בקרה זו צריכה להיות דו-שכבתית - ניהולית-אזרחית, ומשפטית. החלק הראשון אמור לטפל בתנאי היום-יום של החשוד, העציר, האסיר, הנאשם, האשם והאסיר. הבקרה האזרחית חייבת להבטיח שישמרו שלושה עיקרים בהתיחס לאסיר: הסודיות הראויה, זכויות האדם שלו, וזכאותו להליך משפטי הוגן על-פי הוראות החוק. החלק השני אמור לדגום ולבקר את פעילות החלק הראשון, מבלי לפגוע באינטרסים החיוניים של המדינה, אך תוך הקפדה ופרשנות מאוזנת היטב של תמהיל הביצוע בין צרכי וזכויות היחיד לבין האינטרסים הציבוריים-לאומיים המגולמים ע"י רשויות הביצוע של המדינה.
הצנזורה, וועדת עורכים ושאר תחליפים לשכל הישר, לאחריות אזרחית ולחוק
למהומה הציבורית היו שותפים נוספים, כמובן, מלבד חברי הכנסת והתקשורת הסמי-צהובה שלנו, המנסה לקיים כל העת מציאות של "מועצת עליונה של חכמים ופוסקי הלכה" במדינה.
הצנזורה - מתוך בליל הדברים שאיש לא טרח לבדוק ביסודיות, ללבן ולהציג לציבור, שאינו מומחה להסדרים חשאיים ו/או להבדל שבין תפקידה של הצנזורה לצווי חיסיון של בתי המשפט, מסתמנות כמה אבחנות. בעוד הצנזורה עוסקת בנושאים ביטחוניים, בעיקר בתחומי "ביטחון שדה", בית המשפט הוא המוסך להטיל חסיון נרחב על כלל הפרסומים. מדברי הצנזורית הראשית, מתברר שלא היא שדרשה את החיסיון הגורף לגבי מקרה זה, ולכן גם לא היא שיכלה או הייתה צריכה לבטלו או להקל בו. צוים גורפים של בית המשפט המחוזי היו אלה שמנעו חשיפת הפרשה מכל וכל. שעה שהכל "התנפלו" על הצנזורה כאילו היא הייתה השחקנית המרכזית באפיזודה שבגינה לא אושרו לפרסום בארץ עובדות שכבר היו ידועות למחצית העולם, אך לא לאזרחי ישראל, הסתבר שחלקה של בכך היה שולי. ומאידך חרגה הצנזורית הראשית מתפקידה כאשר "החמיאה" לחברי הכנסת שחשפו את הנושא במליאה, כאשר צוי החיסיון של בית המשפט היו עדיין בתוקף. בדיעבד גם הסתבר שהנושא כולו בוקר על-ידי בית המשפט על-ידי היועץ המשפטי לממשלה וע"י הגורמים המתאימים בפרקליטות. משפחתו של זיגייר קיבלה מידע על הנושא, עו"ד פלדמן ביקר את האסיר במקום מאסרו יום לפני שהתאבד ונהלי הכליאה והסתרת הזהות שנהגו במקרה זה לא היו שונים מאלה שהופעלו במקרים דומים אחרים, דוגמת זה של ואנונו. (אגב, גם ארה"ב נהגה באופן דומה כאשר טיפלה ביונתן
פולארד לאחר שהתברר שפעל בניגוד לחוק בסוגיות של ביטחון לאומי אמריקני.
כמות המלל והפרשנויות ששפכו כל אמצעי התקשורת על הנושא הייתה אדירה, ובה בעת לא תרמה כמעט דבר להוספת ידע לציבור עלמה שכבר היה ידוע בעיקרו מהאינטרנט. ואם כך, לשם מה נדרש העיסוק הבומבסטי והאובססיבי בסוגיה זו. בעוד שהפרסומים הראשונים ביקשו לרמוז על מהלכים סמויים, שפגעו בחוק ובזכויות הפרט של זיגייר, תוך ספקולציות שגם מעורבת יש יד נעלמה ש"סייעה" לו להתאבד, לא נמצאו תימוכין לכל אלה בשפע המלל והעדויות שפורסמו. כאן מתעוררת שאלה שהתשובה לה צובעת באור שלילי וסנסציוני את מרבית הדיווחים, לאמור: אלמלא מת בן זיגייר בכלא, האם גם אז היה מקום לטירוף המערכות שהתלווה לגילוי המקרה? איזה הבדל מהותי יוצרת העובדה שבן זיגייר התאבד בכלא בהשוואה לכל מקרה אחר שבו נמצא מת בכלא אסיר שהתאבד, לבד מהצמדת המנטרה שהיה בבידוד חמור שעה שהתאבד?
אם אין הבדל מהותי, בין מקרה זה לבין מקרי התאבדות אחרים, ואם צודקים מומחים המעידים שאסיר שמבקש בכל מאודו להתאבד, ימצא במוקדם או במאוחר את הדרך לכך. יתר-על-כן, מסתבר שבעקבות מותו של בן זיגייר נערכה חקירה ומימצאיה הוצגו לבית המשפט והתקבלו על ידו. לפיכך, אם עדיין יש חשד סביר להליכים לא תקינים, או להתנהלות רשלנית, שיש להם תימוכין עובדתיים, ראוי לבדוק זאת. אבל אם כל מה שיש הן ספקולציות של רודפי סנסציות, יש להסתפק בכך שמדובר במקרה מצער, קרוב לוודאי טרגדיה אנושית שלא כל סיבותיה נהירות עד לפרט האחרון, ולהרפות ממחול השדים הזה.
לסיכום: הממשלה מתנהלת ולא מנהלת, והתקשורת משחקת באש. הגיע הזמן להתנהל כמדינה בוגרת, שפויה, שקולה, אחראית למעשיה ברמת הממשל וברמת שאר מוסדותיה "המכובדים".
