חגי מטר, יו"ר ועד העיתונאים של
מעריב (בנבצרות, בשל פיטוריו הנידונים בימים אלה בבית הדין לעבודה) הגיב בהמשך יום העיון לדברי רולניק. "מרגע שיש הסכם קיבוצי", אמר מטר, "אנשים ב'מעריב' יודעים שלפחות שנה וחצי הם חסינים מפיטורים. זה דבר שלא היה קודם ושלא קיים בכלי תקשורת אחרים, וזה דבר שאני מקווה שיתחיל להעצים את העיתונאים ב'מעריב' ויגרום להם להאמין שהם יכולים להילחם לא רק על פנסיות, אלא גם על נושאים אחרים. אם יש משהו שהם רוצים להגיד ומונעים מהם לפרסם מסיבות אינטרסנטיות של הבעלים, אז אפשר לפנות לוועד. הוועד יגיד 'רגע, יש פה סיפור טוב, אין שום הצדקה להפיל אותו. נילחם על זה'".
לשאלת מנחה הדיון, מזכ"ל
מועצת העיתונות לשעבר אבי וינברג, האם הוועד אמור להתערב בתכנים, השיב מטר: "לדעתי, בפירוש כן". בהמשך הדיון הוסיף מטר: "אני חושב שוועד בפירוש צריך לקחת אחריות ולהעביר ביקורת גם על הבעלים. גם ב'מעריב' גם ב'
דה מרקר' ו'הארץ', בכל מקום. זה דבר שאמנם לא הספקנו לעשות, אבל בימי השיא של המשבר, רגעים בודדים אחרי שהוועד הוקם, עשינו פעולות מאוד משמעותיות של כמעט הפקעת עמודים ב
עיתון ובאתר כדי להעביר ביקורת על הבעלים שפוגעים בנו. ראינו, מתוך תפיסה של אנשים שמשרתים את המנויים, שלא יתכן שמנויי 'מעריב' לא יידעו שהעיתון שהם מחזיקים ביד אולי ייסגר מחר ושהכותבים שהם אוהבים לקרוא אולי לא יקבלו פנסיה. חשבנו שיש לנו שליחות ציבורית ומחויבות ציבורית להגיד מה קורה עכשיו ב'מעריב', מה קורה לדנקנר שחייב לנו כסף, איפה הדברים האלה עומדים ואיך המאבק שלנו נראה".
חגי סיפר עוד כיצד שירת עיתון מעריב את דנקנר בתקופה שבה היה הבעלים. "יש מערך עיתונאי מאוד ידוע ומוכר", הסביר חגי. "יש עורך ראשי, יש את העורך של המדור, שמכתיבים רוח, שאומרים ידיעה כזו וכזו לא תהיה, ידיעה כזו כן תהיה. אתה לא צריך להיות גאון גדול כדי לדעת שאם דנקנר הוא בעל הבית אז ידיעה מסוימת לא תהיה. בהיעדר ועד, באותם ימים לא היה למי לפנות. מה, תלך למועצת העיתונות ותבקש מ
דליה דורנר שאומרת שאין לה שיניים, 'בבקשה, תעזרי לי מול דנקנר'?. זה לא משהו שאתה יכול לעשות, אז אתה מקבל את התכתיבים. העיתונאים אומרים לעצמם בסדר, 'אחליק פה, ואעשה איזה שיתוף פעולה עם שופרסל ואז במקום אחר אוכל לתמוך במחאה החברתית'. כן או לא, תלוי בחודש ובשנה ובמצב רוח.
"אבל זה לא רק דנקנר. דנקנר היה ב'מעריב' שנה וחצי, והבעיות של העיתונות הרבה יותר גדולות ומערכתיות. החופש של העיתונאי נגזר בעיני בצורה ישירה מתנאי העסקה במובן הכי פשוט – עד כמה אתה קם בבוקר ואומר 'אני יכול לעשות את העבודה שלי היום'. אם אני ככתב מוניציפאלי בתל אביב מקבל 5,000 שקל בחודש, וזה מה שקיבלתי גם אצל שוקן וגם אצל דנקנר, ככתב שאמור במסגרת תפקידו לגור בתל אביב, אז יש שכר דירה של תל אביב ועלויות של תל אביב ולהגיע למערכת. אני יודע שאני צריך להתקיים גם מדברים אחרים.
"ואני יודע שהציפיות ממני הולכות וגדולות עם הזמן. ברגע שיש אינטרנט אני צריך לספק עוד ועוד ידיעות כי ברגע זה מישהו איפשהו בפייסבוק העלה סרטון של מכונית שחונה ובאו אנשים ומציירים סביבה חנייה וכולם עושים לזה עכשיו שייר. 'לא יכול להיות שלנו לא יהיה הסרטון של ההיא שציירו לה את החנייה מסביב לאוטו!'. אז זה מה שאני אעשה. אני לא אלך עכשיו לעשות תחקיר על קבלנים בעירייה, כי אין לי זמן. ואם נשאר לי קצת זמן ומילאתי את מכסת הידיעות, בשאר הזמן אני לא אלך להיפגש עם מקורות אלא אלך ואחלטר במקומות אחרים, כי זה מה שאני צריך לעשות כדי להתפרנס. כך, במובן הכי פשוט, המשכורת ותנאי ההעסקה לא מאפשרים לעיתונאי את אורך הרוח שנדרש כדי לייצר עיתונות טובה".
עמוס שביט, שעבד בעבר כעיתונאי במעריב ו
ידיעות אחרונות וכיום כראש מערך ההסברה של עיריית באר שבע, תיאר בפני באי יום העיון את מצב העיתונאים כיום מנקודת מבטו של איש יחסי ציבור. "אני פוגש עיתונאים מוחלשים, עיתונאים שנזקקים לשירותים של מושא הכתבה שלהם", אמר שביט. "אני בעצם ספק תוכן עבור עיתונאים. אני מעניק להם שירותים. שירותי הסעה, אני מעמיד לרשותם צלם של העירייה, אני נותן להם ארוחת צהריים חמה ואני עושה את כל זה במודע.
"הרבה פעמים איש התקציבים שואל אותי 'מה פתאום, השתגעת, 500 שקלים עבור עיתונאית למונית הלוך ושוב מתל אביב? איזה מין עיתונאית זו?'. אמרתי לו 'אתה השתגעת, אם אני משלם לה עבור הנסיעה אני כבר יודע מה יהיה בכתבה, אני יודע בוודאות לאן הכתבה הזו הולכת ואני יודע בוודאות שהכתבה בדיוק משרתת את הצרכים שלנו'. וכך היה, שילמתי, לאורך כל הדרך".