חברי הבית, תודה שנשארתם עד שעה כזאת מאוחרת. אדוני היושב-ראש, חברות וחברים,
אני נרגשת מאוד לעמוד כאן לפניכם היום. אני יודעת שאני עומדת כשליחה של אנשים רבים שפגשתי לאורך חיי, ועוד רבים אחרים שציונות בשבילם היא ערך ומטרה. נקודות מפנה רבות יש לאדם מישראל בחייו, נקודות מכוננות ומעצבות אישיות. אותי המקום שעיצב יותר מכל הוא שירותי הצבאי בחטיבת חי"ר ב"גולני", שם שירתי כמש"קית חינוך. שפת הלוחמים בצבא ההגנה לישראל, השפה אתה נפגשתי, תל אביבית צעירה המבקשת להתחבר לעולם מחוספס, עולם של לוחמים, התחילה ונגמרה במילה "אחי" - אחי איפה אתה? בחייאת, אחי; אחי, איך השבת? אחי, תשמור על עצמך.
הגעתי לעולם הלוחמים ב"גולני", ונפגשתי עם עולם האחים. המושג "אחי" הוא הביטוי עליו מתבססת הרוח היהודית. מכוחותיו קמה מדינת ישראל, ורק עליו היא תמשיך ותתקיים. מיעקב אבינו על הבאר, הקורא: אחי, מאין אתם? שהראה שכולנו באנו מהאין, כולנו שווים ולכולם מגיע מקום של חסד ומשמעות בעולם. כך גם בנו של יעקב, יוסף, המחפש את אחיו בקריאה האלמותית "את אחי אנוכי מבקש", ועד לתפילות שלא חדלנו להתפלל לשיבתם של אסירי ציון ויהדות ברית-המועצות, אחינו. קריאת "את אחי אנוכי מבקש" המשיכה להישמע גם לפני 22 שנים, בהבאת יהדות אתיופיה לישראל. ציונות אקטיבית של 150 שנה וגאוות עלייה פלאית ב-20 השנים האחרונות, שבניה ובנותיה, ישראלים לחלוטין, כבר השתלבו בכנסת המיוחדת הזאת, הכנסת ה-19.
אך משהו קרה לנו. בשלושת העשורים האחרונים קמו כוחות מפלגים. קבוצה קטנה שעסוקה בלהגיד לנו שלא, אנחנו לא אחים, אלא סתם אסופת אזרחים, שבמקרה התקבצה בארץ הזאת, שאין לאנשים כאן מכנה משותף, ייעוד או מטרה. דמויות אלה, שנציגיהם הבולטים הם היסטוריונים חדשים פוסט-ציוניים, שולחים את זרועותיהם אל עבר כל חלקה טובה, ממומנים במשאבים של כוחות אנטי-ציוניים מהארץ ומהעולם. הם מנסים לבלבל את צעירי ישראל על-ידי מאמרים, ספרים ותעמולה כוזבת. ציונות, אהבת העם, אהבת הארץ, שליחות ומסירות נפש הן בשבילם מילים גסות. קבוצות מצומצמות אלה מנסות לספר לנו שיש כאן קבוצות נבדלות, חילוניים לבדם, חרדים לבדם, שמאלנים לבדם, ימניים לבדם, דרוזים לבדם, דתיים-לאומיים לבדם, בדואים לבדם, ערבים לבדם, ואין מכנה משותף. הכול מקרי, ולשום דבר עבורם אין תכלית אמיתית וייעוד. מבחינתם אפשר לפגוע בבטחון המדינה ובלוחמי צה"ל בשם
חופש הביטוי והדמוקרטיה. הם אינם מבינים שלהיות אחים משמעותו אחדות, אחווה ואחריות.
כשאנו מציגים חזות זו כלפי חוץ, אנו נותנים נשק לאויבינו. כמו במגילת אסתר, שנקרא בסוף השבוע, הסבירו לעולם שישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים, והעולם הגיב בהתאם כלפינו. אבל אני הוצבתי ב"גולני", בפיקודו של תת-אלוף ארז גרשטיין, זיכרונו לברכה, אוהב ארץ-ישראל ועם ישראל. שם, ב"גולני", חילוני, דתי, אתיופי, רוסי, דרוזי, צ'רקסי ובדואי לוחמים ביחד, וכשצריך מוסרים את החיים למען העם והארץ.
אספר לכם על גיבור, חוסיין עמאר זיכרונו לברכה, דרוזי מג'וליס, המג"ד שלי. הוא אסר עלינו להתחיל אימון ברמת-הגולן עד שאחרון החיילים לא יבקר לפחות באחד ממעל ל-30 בתי-הכנסת העתיקים הפזורים ברמת-הגולן, שנדע מהיכן באנו ועל איזו היסטוריה אנו נלחמים. בחברון לא לקחנו אחריות גזרתית עד שווידא אתי שאחרון הלוחמים והטבחים יבקרו במערת-המכפלה ובבית הדסה. נוסף לאלו הפגיש אותי השירות ב"גולני" גם עם הציבור הדתי-לאומי. ואני, אישה צעירה שאינה דתייה, בחרתי את הבית היהודי כביתי הפוליטי. שורשיו של חיבור זה, ניתן לומר, ניטעו עוד ב"גולני". הבנתי שם שרק ביחד נוכל לחדש את הרוח של הערבות ההדדית והאחריות שטמונה בסוד האחים. הבית היהודי, הבית שלי, היא מפלגה ותנועה כלל-ישראלית החיה בתודעת ייעוד, חזון ואהבת העם והארץ ללא פשרות, תוך לחימה עיקשת על חוסן המדינה ועל זכותנו על הארץ.
אתמול הייתי באזכרתם של בני משפחת פוגל, השם ייקום דמם. בשנה האחרונה נקראו 14 תינוקות על שם בני המשפחה, שהם מצטרפים לכ-20 תינוקות בשנה שעברה. כי אחים אנו. ראיתי את תמר, רועי וישי היתומים, שנותנים כוח ואומץ לכלל עם ישראל, ולא יכולתי שלא לחשוב שבני הבלייעל המנוולים ששחטו את בני משפחתם, בתקופה מבולבלת כזו עשויים יום אחד להשתחרר. כשם שאנו יודעים את מי אנו מחויבים לאהוב, אסור לנו לשכוח כנגד מי אנו נלחמים. אנשי הרוע רעים לכולם. ניתן לראות זאת היום בסוריה ובמדינות ערביות אחרות. אצל קבוצות הטרור, משניתנה הרשות למשחית לחבל, אינו מבחין בין צדיק לרשע. בכל פעם שאנו מגלים רפיון כלפי חיות אדם אלה, אנו פוגעים בחזון השלום הגדול שאליו העם היהודי מחויב. אני נשבעתי כשהרוצחים נתפסו, שהם לא ידעו לעולם חופש מה הוא. במדינת ישראל עניין זה לא מובן מאליו. הרי משחררים רוצחי המונים מעת לעת בעסקות חסרי רסן. יחד עם חברי לסיעה נילחם שהממשלה תאמץ את מסקנות ועדת שמגר, שירדו לתהום הנשייה. לא עוד שחרורי רוצחים.
יחד עם חברי נסביר לעם ישראל שוויון בנטל מה הוא. הנטל הוא נטל המדינה היהודית, נטל הריבונות השלישית, שהעם היהודי כשל כבר פעמיים מלשאת אותו. והנטל הזה הוא לא רק נטל השירות בצה"ל, הוא לא יכול להיות רק נטל השירות בצה"ל. הצבא אינו מטרה, הוא אמצעי. אם נפרק לרגע את הסיסמה הזו, נגיע למסקנה שנטל המדינה היהודית הוא נטל משולש, נטל ההגנה, נטל העבודה ונטל התורה. הנטל הזה הוא זכות שאנו גאים לחלוק בה עם שאר אחינו.
ברגע זה, כשהרשות נתונה לי, אני רוצה לנצל את המעמד המכובד ולקרוא לנשיא ארצות-הברית,
ברק אובמה: בוא לבקר בארץ-ישראל, ברוך הבא למדינת ישראל, אך אנא אל תבוא בידיים ריקות. השב לנו את יהונתן
פולארד, כי אחינו הוא.
ולסיום, היום נקבר היוצר שמוליק קראוס. לזכרו אני רוצה להקריא שיר מקסים שכתב אריק איינשטיין וששמוליק קראוס הלחין וביצע, "ארץ-ישראל".
"בית לך בניתי שם בחול/ ארץ-ישראל// שרתי שיר יפה על ים כחול/ ארץ-ישראל// ערב שוב נוטה על הגולן/ ארץ-ישראל// שם חייל צעיר אורב דומם/ ארץ-ישראל// כמה שאני אוהב אותך/ ארץ-ישראל// למה זה אני עצוב כל כך/ ארץ-ישראל."
אבל אני מאוד מאוד שמחה היום ומאוד גאה היום, כי אנו מוקפת חברי כנסת חדשים וותיקים, ממפלגות שונות, אנשים נחושים, שמאמינים במדינה הזאת ובארץ הזאת, כל אחד בדרכו, כל אחת בדרכה. אני יודעת שלעם ישראל יש על מי לסמוך. כשדיברתי היום על הרעיון המאחד אותנו, שהוא כמטרה וערך, אני מחזירה את כולנו למושג הראשון, לפעם הראשונה שמופיע בתנ"ך המילה "אחי".
כשאלוהים פונה לקין אחרי שרצח את אחיו הוא שואל אותו: "אי הבל אחיך?". כתגובה עונה לו קין: "השומר אחי אנוכי"? התנ"ך מלמד אותנו שהאנושות נחלקת לשתי קבוצות אנשים: אלה שהם "שומרי אחי", ואלה שהם "אנוכי". אני מתחייבת היום שאנחנו ביחד נעבוד קשה להיות שומרי אחינו. תודה רבה.