|
אשרי האיש המבורך בחוכמה ובכישרון לומר דברים כבדי משקל בחיוך ודברים של חיוך בכובד ראש. מתת שמים היא. קרוב לוודאי כי פשוטו של הפסוק "וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי" (בראשית כ"א, ו'), אינו אלא 'שמחה עשה לי הקדוש ברוך הוא וכל השומע הבשורה- ישמח עימי'. כך מפרש אונקלוס, "חדוא עבד לי ה', כל דשמע יחדי (יתמלא חדווה) לי" וכך גם רש"י, "יצחק לי - ישמח עלי". אך מותר להעיז לדרוש כי "צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים" מובנו שהאלוהים עשה או ברא את הצחוק והעניקו בחסדו לאדם. בצל עץ החיים הוא נולד והוא מת האדם, ובצל עץ הדעת הוא חי כל ימיו, ואילולא מתת הצחוק שניתנה לו משמים הוא היה מוציא ימיו עד מאה ועשרים ברצינות מדכאה או בקלות ראש מייאשת, היינו הך, ולא היה בידו קנה מידה למדוד בו את המרחק בין החשוב לבין התפל, בין העומד לבין החולף, בין העומק לבין התהום ובין העננה לבין המרום. הצחוק הוא נחמתו הברוכה של בוגר אקדמיית "דע את עצמך". הוא נוסחת תורת היחסות של הגורל. מכאן מימד השמחה בו הוא ניחן.
אין בכתובים ספר חמור סבר יותר מ"קהלת". פרקי ההתבוננות של האיש שימיו הבשילו עמוסי ניסיון והרהורים, הם פרקים רוויי השלמה חכמה עם היש הבלתי נמנע. במהותם הם פרקי מאזן. לו הוצגו על צגים היו אדומים לרוב, אבל שורות ירוקות-בוהקות של עלייה היו מבתרות את טורי הצניחה הצפופים בתובנות של תקווה. "וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה אֲשֶׁר אֵין טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי אִם לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ וְהוּא יִלְוֶנּוּ בַעֲמָלוֹ יְמֵי חַיָּיו אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הָאֱלֹהִים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת ח', ט"ו). אבן הראשה בפסוק היא לִשְׂמוֹחַ. בלעדיה האכילה היא זלילה, והשתייה סובאה, והעמל עול אכזר וסתמי, והחיים והמוות אינם אלא משפט במעמד צד אחד. לִשְׂמוֹחַ היא אבן הצלה מן המנוסה מ "בְכִי... וּמִסְפֵּד... וְקָרְחָה... וְחֲגֹר שָׂק..." בששון מגויס ובעליצות מאומצת אלי "... הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת" (ישעיה כ"ב י"ב-י"ג), ואבן יסוד בבניין האמונה במשמעותם של החיים. קהלת פותח חלון באחד מחדרי הסקפטיות בהן נעל עצמו ואומר "וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה".
הוא מודה. לא קל לו. השמחה והשחוק ממעין אחד הם נקווים ומבאר אחת הם נשאבים. קהלת סוקר בעצבת מפוקחת ימיו ואומר, "לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה" (שם, ב',ב'), שחוק זה, שהכל מהללים אותו, מהול הוא ומעורב בבכי ואנחה, והשמחה המענגת לרגע סופה תוגה (על-פי רש"י, שם). התוגה אמת. השמחה הסוואה. השחוק מנחם. הוא מהול בדמעה. ואף על-פי כן, לולי צחקתי - הייתי בוכה, לולי שמחתי - הייתי סופד, ועל כן "וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה", אפילו לסקפטי אין ספק.
יש שיאמרו כי קהלת רואה את השמחה, באחת מעיניו כבריחה חוגגת ממציאות כואבת ואותה הוא מבקר או מגנה, ובעינו השנייה כהתרוממות הרוח ואותה הוא משבח. לא כן התלמוד. השמחה אינה תלויה על פיו במתבונן בה. היא מוגדרת ממהותה. "וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה - שמחה של מצווה, וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה"- זו שמחה שאינה של מצווה" (שבת ל',ב'). אין בין שתי השמחות השונות במהותן בתכלית אלא שיתוף שם שִׂמְחָה בלבד. האחת מוקרנת מן הטוב, מן ההשתתפות הפעילה במעשה ראוי, במצווה, והיא עושה אותה. לא "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד" כמאמר המיוחס לרבי נחמן מברסלב, הרואה בשמחה גופה עבודת ה' "אשר ברא ששון ושמחה" (כתובות ח',א), אלא בהיפוך גמור, "שמחה גדולה להיות במצווה תמיד", הכרה שהטוב משרה את השכינה, מוריד אותה כביכול משמים אל תוך הלבבות, "... ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר "וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'" |
