ובכל זאת, גם בזמנים הקשים ביותר, כל עוד נותר גרעין קטן, יסוד עמוק שלא מסכים לכופף את האמת, עוד לא אבדה תקוותנו. "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה".
הוא לא עבר במקרה ליד מצעד הראווה היומי של המן; הוא הלך לשם בכוונה שיראו אותו עומד בזמן שכולם כרעו. הפרובוקציה שלו נועדה לעורר את הציבור. מרדכי נקרא "איש יהודי... איש ימיני". יהודי - מגולי יהודה; ימיני - משבט בנימין.
בנימין היה היחיד מבני יעקב שנולד בארץ ישראל, ומשום כך גם היחיד שלא נכח בפגישה בין יעקב לעשיו, פגישה שבה כל משפחת יעקב כרעה והשתחוותה לעשיו. הוא לא נולד עדיין. הנה ניצוץ המולדת, שעמד לנו בגלויותינו, ממתין ליום שבו יבעיר את להבת שיבת ציון.
המן דוחה את הרעיון לטפל במרדכי בלבד; קטן עליו. "וַיִּבֶז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו, כי הגידו לו את עַם מרדכי; ויבקש המן להשמיד את כל היהודים". פעמים רבות בהיסטוריה שלנו, מה שנראה מחלוקת קוטבית בלתי ניתנת לגישור בין זרמים וקבוצות בתוכנו, נמחק לגמרי בעיני המתבונן מן החוץ. בעיקר בעיני האויב. לראייתו, כולם יהודים. גם כיום.
לאחר שמתפרסמת הגזירה, מדוע היהודים לא זורקים את מרדכי לכלבים? מדוע אינם מצהירים "זה לא אנחנו; זה הוא"? עד הגזירה, האליטה היהודית השתחוותה. היא בחרה להאמין שיהיה בסדר ובעצם המן לא כל כך נורא, ואם רק נציית לכללים שקבע, החיים לא ייפגעו. הגזירה הסופית שקיבלה תוקף של חוק מדינה - להשמיד את כל היהודים - הביאה להתפכחות.
כתוצאה מכך, היהודים בוחרים לצופף שורות ולהתאחד. 120 אחוזי התנדבות. "גדולה הסרת הטבעת", שהעברתה מרשות המלך להמן פקחה את עיני היהודים להבין שאין פה סכסוך רגיל של אגו פוליטי. גם לא סכסוך דתי - שכאילו מרדכי לא משתחווה בשל מגבלות דתיות.
דווקא מציאות היהודים כדת ולא כלאום הייתה בסדר מבחינת השלטון הפרסי. מרדכי הפריע לנרטיב הזה. הוא התעקש על כך שהיהודים הם עַם. המן הבין זאת היטב. משום כך, הסיפור היה לאומי - עצם קיומו של העם היהודי מפריע להמנים.
