הטינופת שמאחורי הנופת

שֶׁבַע שְׁמָשׁוֹת של עיצָבוֹן (כלשונו של יעקב שטיינברג) קופחות על ישימון התַכְלֶס. לכן הוא מסנוור כל כך את הנשמה ולכן היא נאלצת להתחבא. ובהלכנו בישימון התכלס, מייחלים לנווה של חסד או מייצרים אותו בעצמנו, אנו ניגפים בחרוּלי אכזבות. למשל: את מחכה בכסיסת-לב למייל חשוב, אך מקבלת מייל פרסומת של ד"ר פטרת. את מדפדפת בספר שירים ובו דגימות דנ"א של עשרות משוררים, אך מגלה שאין בו אפילו שורה אחת הלוקחת את לבך אל נקודת הכוסף - אותה נקודה שהיופי והאמת מתמוססים בה. במקום זאת, התמהיל הרגיל של: משוררת הסבורה כי די לכתוב 'נידה' כדי להיחשב אמיצה ואינטימית; משורר שרוקד טנגו עם אלוהים; משורר ותיק שעטו נצרד; ומשורר 'בן של' התועה במשעולי הכמעט-משמעות. מרוב חמלה כלפיו את רוצה ללטף את בלוריתו המצולמת כפי שלא מזמן ליטפת תצלום של עגל שהופרד מאמו, אחד ממיליונים, ועיניהם גועות זו אל זו, עוד לא יודעות שזוהי רק ההתחלה. ודווקא אמנון לוי לא מאכזב. משתלחים בו שהוא "צהוב", אך תוכנית התחקירים שלו מעולם לא התיימרה להכניס מצלמה נסתרת למוח של ישעיהו ליבוביץ'. התוכנית נצמדה תמיד לאותו קונספט בידורי: טינופת בציפוי נופת. כלומר, סלבריטאי כלשהו נחשף ב'מערומיו', והרפש מוגש לנו כרפרפת. מין צוף של טינוף. כך היה גם בתוכנית על אתי דודאי, אחת הנשים שניחנו בשלפוחית-ממון מוגדלת והשתתפו בריאליטי 'מעוּשׁרות'. לוי גולל את סיפורה כאגדה למבוגרים: יושבת לה אישה מטופחת באחוזה בסביון על-רקע ברֵכת תכלת, ובמקום לחגוג את הדולצ'ה ויטה היא מתייפחת מול המצלמה שאין לה כסף ללחם וקוטג' ושהיא עושה ספונג'ה בעצמה, לא עלינו. תחילה אמנון לוי מאמין (או מעמיד פנים שמאמין) לסיפורה שהיא נרדפת בידי עורך דין ובית המשפט, המנסים להשתלט על הונה כדי להסדיר את חובות-העתק שהותיר בעלה המנוח. "התגרשנו, אלו לא החובות שלי", הליטה את פניה. אך ככל שמתקדמת התוכנית, לוי מתכרכם בספק. בקמטי אי-האמון שלו במרואיינת יכול לעבור הוואן המפואר של אינפיניטי, FX50. "יש יותר מדי דברים תמוהים", הטיח בדודאי, ורמז שגירושיה היו פיקטיביים ונועדו להבריח את הנושים; שהבעל צבר את עושרו בדרכי מרמה (לכאורה); ושדודאי עצמה החביאה (לכאורה) תכשיטים כדי לחמוק מרישום דברי הערך. בקיצור, מי שאצה-רצה להצטלם כדי להצטייר כקורבן, סופה שהצטיירה כקוזאק נגזל. אך המיאוס שעוררה בי דודאי היה כאין וכאפס לעומת המיאוס שעוררתי אני בעצמי על אוזלת ידי. חתלתול מרוט, מלוכלך וכחוש ניצב על אי תנועה ויילל חלושות. עמותת 'גרגורים' קורסת, אז לא התקשרתי. המים והאוכל שהבאתי הם בדיחה. אנשים חלפו על פנינו באדישות. עוד יום בישימון התכלס.