מקובל

אחת לשבוע הלך רפי לבקר את חבשוש בשכונת התימנים הנמצאת בפאתי מאה שערים. המרחק אינו גדול ובעשר דקות הליכה הגיע. לפעמים הסיע אותו נהג מהבסיס עד למדרגות, ומהם היה יורד אל חצר השכונה. כמה בתים בה היו נעולים. דייריהם הלכו לעולמם ויורשיהם שלא התגוררו בשכונה טרם החליטו מה יעשו בדירות הוריהם. בצד ימין, אחר גרם המדרגות, היה בית הכנסת בן שתי הקומות. בקומה העליונה ששימשה לתפילה בלבד התפללו אלה שאיחרו להצטרף למניין בקומה התחתונה שהייתה גם בית מדרש. אנשים באו לכאן ללמוד תורה ולפני תפילת מנחה היו משמיעים פסוקי זמרה בנעימה שרפי אהב. הרב חבשוש נהג ללכת לבית הכנסת לתפילת מנחה ומעריב. לאחרונה עזבוהו כוחותיו. את חנותו סגר. בניו ארגנו עבורו קרן פנסיה שנתנה לו קצבה חודשית והוא עסק בתורה. עורו נראה מצהיב ויבש. לפעמים היה עליו להטות את ספרו לעבר החלון או המנורה כדי לקרוא, למרות המשקפים הכבדות על אפו. הוא הילך בזהירות, נשען אל הקיר וגונח עם כל צעד, אפילו כשנזקק לנקביו ורצה למהר להגיע שירותים כי השלפוחית הכאיבה לו. אך למהר אינו יכול ובדרך נרטבו מכנסיו. ראוי לקנא בו על כך שבגילו המופלג ולמרות חולשתו אינו מרשה לבניו או נכדיו שיטפלו בו ויסייעו לו. די לו שפגש בהם בבית הכנסת ושב עמהם הביתה אחר השיעור בתלמוד.

אבל כפול

אותה נבואה של חבשוש על כך שרפי יתמנה להיות המפקד של מחנה שנלר הייתה זכורה לו. הוא קיווה להציל מפי חבשוש משהו נוסף, אך זה לא התנבא שוב. פעם אחת אמר לו רפי שאין מידת הצדק שורה בעולמו של הקב"ה. וכי איזה צדק יש בכך שכל ילד מכיר את אביו והוא אינו מכירו? השיב לו חבשוש שהצדק של הקב"ה אינו הצדק של בני אדם ושלא יהרהר אחר מעשיו, ואחר כך הוסיף שאם לא רצה הקב"ה שרפי יכיר את אביו, מן הסתם אין אביו ראוי שיכירוהו. "אולי הוא אינו ראוי, אבל אני נענש...", רצה רפי לצעוק, אך הרי חבשוש כבר הסביר לו שלא התמנה על-ידי הקב"ה ללמד סנגוריה על מעשיו. מול בית הכנסת התגורר ששון צנעני. לפני שנים ראה אותו רפי עובד עם אביו בבית מלאכה זעיר לצורפות בתחילת רחוב גאולה ועושה תכשיטי כסף תימניים. ששון ישב עם אביו ליד שולחן שהשחיר, ועל הרצפה לידם היה פרימוס בוער. בלהבת הפרימוס חיממו את לוחות הכסף ורקעו אותן על השולחן בפטיש קטן. ששון נהג ללפף ולפתל חוטי כסף דקים עד שנוצרה מלאכת מחשבת שקוראים לה פיליגרן. אביו היה עטור זקן שיבה נאה, אך ששון התגלח למשעי. בערב לבש מכנסיים וחולצה עם שרוולים מהודקים על-מנת להבליט את שריריו, צחצח את נעליו בלכה, משך את שערותיו בבריליינטין והלך לפגוש בחורות ליד קולנוע אדיסון. את הכפתורים העליונים בחולצתו לא רכס. הילדים בשכונה נהו אחריו, רצו להתחבר עמו, ורצו לדעת איזה סרט הוא הולך לראות. לפעמים שלף חופן גרעינים מכיסו וחילק להם. גם אחר שהתחתן, היה יוצא מדי פעם בגפו, מצוחצח ומבריק. אך משנולד ילדו הראשון, חדל לצאת ומאז לא ראה אותו רפי. סבו היה השמש של בתי הכנסת. כשנפטר הסב, סגר אביו את בית המלאכה ונעשה שמש בית הכנסת. כל יום עלו אביו ואמו של ששון לקומה העליונה של בית הכנסת והוציאו את המחצלות אל המרפסת לאוורור. אביו העלה דלי מים מהברז בחצר התחתונה, ואחרי ששטפו ומירקו היטב את האולם העליון, החזירו את המחצלות והכריות למקומם וירדו במדרגות הצרות לקומה התחתונה. גם אותה שטפו ומירקו, ומשסיימו, נעלו את הדלת וחזרו לביתם שמול בנין בית הכנסת. צנעני התחיל את יומו בחצות, כי אז היו באים הזקנים ללמוד תורה. הוא חימם מיכל מים קטן בקיטון צדדי של האולם למטה והכין להם תה. אותם זקנים כבר הלכו לעולמם בינתיים, ואחרים לא באו ללמוד בחצות הלילה. כשעה לפני עלות השחר התאסף באולם התחתון מניין לתפילת שחרית, ועד לתפילת המנחה ביקרו בבית הכנסת רק תיירים. צנעני היה יוצא אז מביתו ופותח להם את אולם התפילה העליון, כי תיירים משאירים תרומה. לפני כשנה עלו בני הזוג צנעני כדרכם לנקות את הקומה העליונה, הוציאו מחצלות וחבטו בהם לנער מהם את האבק. צנעני הזקן מילא דלי מים והחל עולה במדרגות. במחצית דרכו נשמע שאון התפוצצות ממטוס שעבר את מהירות הקול. בבהלתו נשמט הדלי מידיו והוא נרתע לאחור. הדלי פגע באצבעות רגליו, הוא איבד את אחיזתו ונפל במורד המדרגות למטה. למשמע צריחותיה של אשתו, הזעיקו השכנים אמבולנס. אך לא נותר דבר לעשותו. צנעני שבר את מפרקתו ונפטר. האשה נכנסה לביתה. הדלת נותרה פתוחה. ילדיה, נכדיה וניניה הביאו לה מאכלים שלא נגעה בהם, ובאו לישב עמה שבעה אחר ההלוויה. היא לא אמרה דבר, לא בכתה, לא קוננה ולא הספידה. ישבה בפינה ושתקה. בבוקר, משנכנסו בני המשפחה לישב עמה שוב בחדר, מצאו אותה שוכבת דמומה. עיניה ופיה פעורים לרווחה. מיד הזעיקו את הרופא. ללא הועיל. היא נפטרה בלילה והותירה אבל כפול.

רב יחיא

רפי את, עשה חזרה את דרכו אל המדרגות המוליכות לרחוב גאולה. במעלה המדרגות עמד איש צנום, שערו שיבה וחיוך על שפתיו. רפי לא הכירו עד ששמע את קולו מברך אותו בשלום. מיד זיהה את הקול ונעצר מופתע. "ששון", קרא. שיער השיבה שינה את דמותו עד שלא ניתן להכירו. גזרתו נותרה דקה, וגם תנועות ידיו נותרו זריזות, אך בגדיו אינם מטורזנים ומתוחים על גופו כבעבר. ששון חיבקו ונשק ללחייו. רפי ביקשו שיתלווה אליו, וששון הסכים ללכת עמו עד קצה המדרכה. לא רצה להרחיק מעבר לרחוב כי אסור לו להתרחק מבית הכנסת במועדי התפילה. כל שמשי בית הכנסת מיום היווסדו היו בני משפחת צנעני, הסביר, וכל עוד נותר צנעני בחיים עליו לשמש בבית הכנסת. מאחר שאביו ואמו הלכו לעולמם נפלה המלאכה על כתפיו. רעיתו סייעה לו, וביום ששי עזרו גם ילדיו להכין את בית הכנסת לקראת שבת. כמו שעלי נפלה האנציקלופדיה של אמא? תהה רפי. קשה היה לרפי לעכל כי ששון צנעני המטורזן ותאב החיים, שיצא כל ערב ושב באישון לילה, נעשה שמש בבית הכנסת, נחבא אל הכלים ומצטנע, מנקה אחר הבאים ועומד עליהם לשמשם בכרית, או בכוס תה, ולפעמים טורח להביא להם ספרים. כשסיפר לו על מעמדו בבסיס, צחק ששון בצהלה וקרא שיש לו שמשים הרבה ואין להם בית כנסת. ששון דיבר בביטול על בתי כנסת צבאיים. בעיניו היה בית הכנסת יותר ממקום תפילה. יהודי יכול להתפלל בשדה, באוהל או על הגג ותפילתו תפילה. אך בית הכנסת הוא המקום להתכנס בו, לזמר יחדיו פיוטים ותפילות יחד עם החכמים והרבנים, להשאיר מרוחך בו ולהתבשם מריח הבשמים בהבדלה. לבקש רחמים על חולה מבאי המקום ולקרוא מזל טוב לבן שנולד ולבן שהגיע לפרקו. בית-כנסת צבאי זה רק שם. חדר עם ספר תורה שכשרותו מוטלת בספק. כעבור שבוע, ביקר שוב בשכונת התימנים. חבשוש הזקן נראה חלש משהיה, והמחשבה שחבשוש ימות איימה עליו. בדרכו חזרה ראה את ששון ליד מדרגות בית הכנסת. אפלולית החלה לרדת, ומחמת הקור לא התעכבו אנשים בחוץ. "אני צריך מקובל". אמר רפי. "ומה אתה רוצה ממני?" היתמם ששון. "אתה מקובל. כל תימני מתחיל ללמוד קבלה בגיל שמונה-עשרה". ענה לו רפי. "אני לא מקובל". השיב ששון באורך רוח. "קבלה לומד מי שרוצה ומוכן ללמוד. מדוע שלא תלך לאוניברסיטה העברית? יש שם כמה תלמידים...". "אל תצחק ממני". קטע אותו רפי. "מה שאני זקוק לו זה רציני". ששון התנשם והניח ידו על שכמו. "אתה יודע שקבלה זה כוחות אחרים", אמר. "כן. אני יודע". השיב רפי. "ואם אשתגע בגלל זה, או אמות, זה בסדר גמור. ובלבד שיהיה לי רמז". "אבל אתה אינך מאמין". "אני מאמין". קרא רפי בכעס. "אין בן אדם שאינו מאמין". ששון צבט בכתפו. "טוב", אמר בהשלמה. "תבוא ביום ראשון בתשע בבוקר. אני אדבר עם מקובל. אם הוא יסכים, תעשה כדבריו. אם לא יסכים, אני אומר לך ללכת. מה שהוא יגיד לך תשמע, ואל תשאל אפילו שאלה אחת. אתה מסוגל לנהוג כך?" "כן". קרא רפי. "ביום ראשון. בתשע בבוקר". שלושת הימים שנותרו עד אז נראו לו ארוכים כשנים. ביום ראשון בשמונה ביקש מסגנו להיות מפקד תורן עד שיחזור. יצא מהמחנה ברגל והלך לאטו לאורך רחוב גאולה. אל השכונה הגיע לפני השעה תשע. בהגיעו, סיים ששון לנגב את החצר ונעל את סנדליו. רפי הבחין באשת ששון נכנסת לביתה נושאת עמה שני מגבי גומי ארוכים. ששון חייך והביט בשעונו. "הקדמת", אמר, "אבל אין דבר. המקום נקי. בוא נראה מה אומר רב יחיא". הם הלכו יחדיו עד השער הרביעי בשורת השערים שלשמאלם. ששון קרא: "מורי יחיא". המתינו רגע. ששון חזר על קריאתו. קול צלול ענה מחלון הבית וששון ביקש להיכנס. הקול קרא לו לבוא פנימה. ששון הורה לרפי להמתין ליד השער, מיהר לתוך החצר הקטנה ונבלע בבית. אחר דקה יצא ואחז בזרועו של רפי. "בוא", אמר, "ותזכור, אין שאלות. מה שיאמר לך זה תשובה על שאלות ואם לא יספקו אותך", משך בכתפיו "לא יספקו".

סניף פרדס חנה נסגר

הם נכנסו לאולם בית הכנסת. לאורך הקירות סביב היו סדורות כריות לישיבה. לפניהם ניצבו הדומים נמוכים מעץ שנועדו להנחת ספר או תפילין. בעודו מתבונן סביבו, נכנס איש עטוף בטלית וספרים לו תחת בית שחיו. הלך לפינה המרוחקת ביותר והתישב בגבו אל הקיר, הניח את הספרים על הדום קטן, כיסה את פניו בטליתו והתפלל. ששון נגע ברפי באצבעו ורמז לו להתקרב אל האיש. משהתקרבו, סימן לו לשבת מולו ולשלב רגליו. רב יחיא הסיר את טליתו מראשו ותווי פניו נתגלו, קטנים ועדינים. רפי התקנא בתימנים על יופי פניהם. מעולם לא מצא תימני עם אף גדול או שפתיים שמנות. בעיני רב יחיא זרח אור. הוא הושיט ספר אל ששון, מרמז בתנועת ידו שזה נועד לשניהם, ונטל ספר לעצמו. ששון החזיק בספר והמתין לראות באיזה עמוד יפתח. רב יחיא פתח בעצימת עינים ובתנופה. אחרי שנפתח הספר, פקח את עיניו ומשפתח ששון באותו עמוד, נוכחו לראות שהאות הראשונה בעמוד זה התחילה באות ר'. ארמית לא הבין. רב יחיא קרא ללא מנגינה אלא כדרך האשכנזים, כאילו נשאלת שאלה ומפרשים אותה, הפירוש מעלה שאלות נוספות ויש למצוא להן תשובות. רב יחיא התנהג כמי שהשאלות מטרידות וכמתווכח עם בר פלוגתא סמוי. תמה סוגיה זו והוא סגר את הספר ושב ופתחו בעמוד אחר וזה תחילתו באות פ'. כבעמוד הקודם, למד את הסוגיה וסגר ופתח באות א'. כך הלך ולמד והלך ופתח, עד שצירף את האותיות לכדי שם ארוך: רפאל בן דבורה מוזס. מן העמוד השני ואילך חש רפי כאילו פלג גופו התחתון משותק ואינו מרגיש בו כלל, למרות ששינה את תנוחתו כמה פעמים ואף הניע את רגליו. נדמה לו כאילו ניטע במקומו ואינו יכול לקום וללכת או להפסיק את הרב יחיא מתלמודו. אחר שסיים רב יחיא וסגר את הספר, הניח ששון את ספרו על ההדום והרב יחיא כיסה עליו בספרו, העלה את הטלית לראשו ועצם את עיניו. "מי שברך את אבותינו אברהם יצחק ויעקב הוא יברך את האורח ויברך את מכניסי האורחים ובזכות הכנסת אורחים תיוושע ארץ". אמר בהטעמה והשתתק. עיניו עצומות. "מי ששם נפשו בכפו להציל נפש מיד רודפיה ויקם כנגד הרודפים ויסמא עיניהם ויבא הנפש למקום מבטחים זכותו תעמוד בדינו". שוב השתתק ועיניו עצומות. "ודבורה אשת חיל". הוסיף ואמר. "מים שאל חלב נתנה. וימת הערל ותצא ברכוש גדול". שתק רגע ארוך ומלמל "ונאספה אל עמה". נשען על הקיר, כיסה את פניו בטליתו ולא דיבר יותר. אחרי רגע הרגיש רפי במגע אצבעו של ששון וקפץ על רגליו, כאילו נותק מהרצפה שהיה נטוע בתוכה. "ששש" לחש ששון ורמז לו לצאת בעקבותיו אל החצר. משיצאו, הבחין רפי שרצפת החצר עודנה לחה, והבין כי מעט זמן ישב בפנים, אף שנדמה כאילו שעות רבות נמשך הדבר. "אם הבנת, זה טוב". אמר ששון. "ואם לא הבנת, תחשוב על זה עד שתבין. אני לא שואל אותך מה הבנת, כי אני לא יודע את שאלותיך". לבסיס חזר בהליכה איטית שקוע במחשבות. הנפש שהציל מידי רודפיה הייתה נערה. מקרה זה זכר היטב. הוא עזב את הבסיס ביום שישי בצהרים והתכוון לבלות את השבת אצל נורית מפרדס חנה. היא הייתה נשואה לאיש שהרבה לנסוע לחוץ לארץ והשאירה לבדה. רפי סיכם אתה שיבוא לבלות עמה את השבת. כשהגיע, ראה את מכוניתו של בעלה מתחת לגגון. רפי עבר בזהירות לאורך גדר השיחים לראות אם היא ממתינה בדשא לבדה. בעלה ישב שם בכסא נוח מתחת לשמשיה ושתה משקה מכוס ארוכה. רפי נסע לחוף של גבעת אולגה להסתכל בשקיעת השמש ולבלות שעה בחוף בטרם יחזור לבסיס ויודיע לקצין התורן שסניף פרדס חנה נסגר. הוא רבץ על החול, והשמש שקעה לעיניו ככדור אדום וצללה בים. הורים וילדיהם שהשתובבו על החוף נטלו את כליהם לשוב לביתם. זוגות צעירים שרצו להתבודד בחולות התרחקו. אפלולית החלה לרדת. נערה במכנסים הדוקים עברה בסמוך אליו בהליכה נחפזת ככל האפשר בחולות הטובעניים. היא לא הבחינה בו. שמע את נשימתה המהירה והתנער כקפיץ. הייתה זו נשימתה של נמלטת, לא עקב ריצה של משחקי תופסת בחולות, אלא חרדת מוות. אחריה הגיעו ארבעה גברים. גם הם התנשפו. החשיכה כמעט ירדה. הבחינו בו מתרומם מהחול וזינקו אליו כי טעו לחשוב שהוא הנערה. היא השמיעה קול נבהל בסמוך אליו. רפי זרק הישר לפניהם חופנים מלאי חול ונעמד על רגליו. הנערה כרעה על ברכיה במרחק קטן ממנו באפיסת כוחות, מתנשמת במהירות ופיה פתוח ככלב מיוגע. ארבעת הגברים ניסו לנער את החול מעיניהם ולהסתער עליו, והוא היכה ובעט בפניהם עד שצרחו. ככל הנראה פצע אותם בנעליו המסומרות. הם קיללו וצעקו שיחתכו אותו לחתיכות. הוא התקרב אל הנערה בעודו משגיח על דמויותיהם המתפתלות, נוכח שהם סומים וכי עד שיוציאו את החול מעיניהם יעבור זמן. הוא הושיט לנערה את ידו ואמר "בואי". היא אחזה בידו והלכה עמו, כשידה האחרת מונחת על חזה. ליבה דפק בחוזקה. הסתכלה לאחור מדי פעם, וכשהעלה אותה לג'יפ, חששה שמא אורבים לה בתוך הרכב. נסעו דרך השיכונים של גבעת אולגה. היא מחדרה, סיפרה במענה לשאלתו, ולחולות הגיעה עם אחד מארבעת הבחורים האלה. אחר שהביאה לשם, הופיעו שלושת חבריו. היא נוכחה שזו מלכודת וניסתה לברוח. שאל אותה אם בביתה תרגיש בטוחה. השיבה שלביתה לא יבואו הבחורים הללו, אך היא חוששת שיארבו לה בדרך. אף שידע שהללו לא יארבו לאיש הלילה, הביא אותה לביתה והמתין בחוץ עד שסגרה אחריה את הדלת. האם למעשה זה התכוון רב יחיא? ולמה התכוון בהכנסת אורחים? ומה פתאום נתנה דבורה חלב? בתנ"ך מספרת דבורה שיעל נתנה חלב לסיסרא.

חיפושי נפט במדבר

הכנסת אורחים אחת עלתה בזכרונו כשהגיע למחנה. עיתון הונח על שולחנו והוא רצה לקרוא על המשפט שהסעיר את הארץ של מזרחי שניהל חברה ממשלתית לחיפושי נפט. מזרחי קנה מכונת קידוח משומשת שהתכוונו להשליכה לגרוטאות, שילם עבורה מאה אלף דולר ושיפץ אותה בחצי מיליון. אחרי המלחמה יצא מזרחי לחיפושי נפט בסיני והקים מחנה במרחק 150 ק"מ צפונית לעיירת הנפט א-תור. קבוצת גיאולוגים הגיעה למחנהו בשעת ערב מאוחרת בשלושה ג'יפים. גלגליהם הרזרביים פקעו. שאלו אם יש גלגלים להחלפה, ואולי ירשו להם לתקן את הגלגלים, היות שחששו להמשיך דרכם במדבר ללא גלגל להחלפה. מזרחי יצא אליהם מהקרון הנייד שלו ואמר שאין לו גלגלים מיותרים, שכאן זה לא מוסך לשירותי דרך, ושיסעו לא-תור ויתקנו שם את הגלגלים. מעשה זה הרגיז את הציבור והסעיר את הרוחות. כיצד זה אפשר לשלח אנשים במדבר? לו לפחות הציע להם כוס מים, או נתן להם ליווי עם אחד משמונת הקומנדקרים שעמדו לרשותו. על-פי העיתונים, היה האיש גס רוח ואטום. האשמתו בשחיתות הייתה עילה טובה לפירוק החברה לחיפושי נפט ששחצנים כמוהו השתלטו עליה. כשראה רפי את תצלומו בעיתון, זכר שפגש בו בנגב. לפני שנים ספורות, בדרכו לבסיס הבחין במכונית פרטית שחנתה בצד הכביש בצורה מעוקמת. עצר וניגש לראות. ליד המכונית שהייתה חדישה ונוצצת ראה איש שמן בחולצה פרחונית וכובע קש גדול לראשו יושב על סלע ופניו אדומים מחשיפה לשמש. זה היה האדון מזרחי. האיש הסביר כי בשני גלגלים יש לו תקר ואינו יכול לנסוע. הוא היה בדרכו לאילת. הביט רפי בפניו והחליט לקחתו לבסיס בטרם ימות מאיבוד נוזלים. כשהגיעו למחנה, ראשית לכל טרח להשקותו. אחרי כן קרא לרופא הבסיס שבדק אותו ואמר שאין צורך לתת לו עירוי של נוזלים. רפי הורה למכונאי להביא לסדנא את מכוניתו העזובה של מזרחי, וזה לקח עמו שני גלגלים מתאימים בגודלם. כעבור מחצית השעה הגיעה המכונית למוסך ושם עברה טיפול מלא. גלגליה תוקנו והמכונית עברה שטיפה וניקוי יסודי. המכונאי אמר שהשמן במכונית איבד את צמיגותו, ורפי הורה לו להחליף את השמן. רפי הזמין את מר מזרחי לאכול בחדר האוכל של הקצינים. הטבח ראה אורח בלבוש אזרחי וקלה עבורו את הלחם, שיהיה פחות תפל מהלחם הצבאי היבש. השעה הייתה מאוחרת ורפי אמר שזה טפשי להמשיך בשעה כזו עד אילת. וכי מוטב שיישאר לישון בבסיס ובבוקר ייסע לדרכו. הוא הביא את מזרחי לחדר שלו, הציע לו את מיטתו ובעצמו הלך לנמנם בחדר הקצין התורן. בבוקר הלך לחדרו והכין קפה עבור מזרחי. מזרחי לא הרבה לדבר. כל דבר שעשו עבורו קיבל כמובן מאליו. ראה שרוחצים את המכונית ואמר: "תשטפו מאחורי הגלגלים, כל הבוץ נדבק שם". כשאמר לו רפי שהחליפו לו את השמן באוטו השיב: "מכונה שלא מחליפים לה שמן מתקלקלת". כשלגם את הקפה, עיווה את פניו ואמר: "קפה צבאי. יש לך חלב?" ארוחת בוקר לא רצה. הוא מיהר לנסוע לאילת. הלך להניע את המכונית ולבדוק בדקדקנות אם לא פתחו את מזודותיו בשנתו. "נו טוב". הודיע לבסוף. "אז אני נוסע. תבואו לבקר". נכנס למכונית והתניעה. רפי התקרב אליו לאחל לו נסיעה טובה. "תשמע". אמר לרפי. "אני השתמשתי במגבת שלך והיא נפלה לי מהיד לתוך האסלה בשירותים. אם לא תוציאו אותה, היא תסתום לכם את הביוב". עוד רפי מעכל את ההצהרה, הכניס מזרחי את הידית להילוך ויצא מהמחנה בהותירו ענן אבק. האם זוהי הכנסת האורחים שאליה התכוון רב יחיא? ואם נניח שאכן לכך התכוון המקובל, האם סיפר על המקרים הללו כדי להוכיח לו שבכוחו לדעת פרטים נשכחים מעברי? או אולי התכוון לומר שמעשים אלה הם הברכה שלי, שיש לי נקודות זכות אצל המנהל? ערך מכובד ביותר הקדישה אמו באנציקלופדיה לתורת הקבלה. לרפי אמרה שלומדי הקבלה באוניברסיטה אינם נחשבים למקובלים, סיפרה לו על רבי שמעון בר יוחאי ועל ספר הזוהר שחיבר, ואף ציינה לפניו את מספרי העמודים שבהם נכתב אודות מקובלי צפת. רפי לא התעניין במיסטיקה. אך מדי פעם כשהרהר בהישרדותו של העם היהודי על-אף הפגעים, הרדיפות ומעשי הטבח, שאל את עצמו אם יש ביהדות כוח מיוחד שבא מתורת הנסתר.