אדוני היושב-ראש, חבריי, חברי וחברות הכנסת ובעיקר ובעיקר בעיקר שולחיי, ציבור גדול ואיכותי של קרוב למיליון איש ואישה, ששלחתם אותי ואת חבריי אל הבית הזה כדי לייצג אתכם ולקדם את הערכים והיעדים החשובים לכם ולנו.
אני מבטיחה לעשות כל מאמץ להיות שליחה נאמנה שלכם, להיות ראויה לכם ומתפללת לשם יתברך, שיאיר ויצליח דרכי למענכם ולמען עם ישראל כולו.
היום הזה, ט"ז באדר, הוא יום ההולדת שלי ואני מבקשת לשתף אתכם בסיפור מופלא מקורות חיי. כשנולדתי קראו לי הורי אורית מלכה על-שם סבתא שלי, המשוררת מלכה נשר, שנפטרה זמן קצר לפני כן. לא הכרתי אותה, כמובן, אבל כל חיי שמעתי כמה אני דומה לה, כמה אני מזכירה אותה.
ברבות הימים התיישבתי עם משפחתי בחברון, בניגוד גמור, כמובן, לחינוך שקיבלתי בבית הורי ובאופן בלתי צפוי לחלוטין מבחינתם. והנה יום אחד, לאחר שכבר גרנו שנים בחברון, גיליתי להפתעתי שיר שכתבה סבתא שלי, שיר שלא זכה להתפרסם.
היא כתבה אותו לאחר שעלתה ארצה וגילתה בהתפעלות את הדור החדש, הצברי, שגדל כאן. בשיר היא מבקשת להיות חלק מהדור הנפלא הזה, דור התקומה, למרות שהיא בעצם באה משם, מהגלות, מהשואה. היא מבקשת להיות כמו כלב בן יפונה, המנהיג שבזכות תפילתו על קברי האבות בחברון, לא נסחף ולא חטא בחטא המרגלים וזכה להיות גם מדור המדבר וגם מדור כובשי הארץ. כזאת ביקשה להיות שכך הביעה את בקשתה בשיר:
"על חברון נחלתי תקימי כמו לבן יפוּנֶה / בן עולים וחובשי ענקים, אף בתך תמוּנֶה".
כך ביקשה סבתא שלי מהקדוש ברוך הוא בשנות החמישים, לפני שנולדתי, כשחברון הייתה בכלל מעבר לגבול. היא ביקשה "על חברון נחלתי תקים" - ביקשה וקיבלה.
אגב, אחרי שגיליתי את השיר בדקתי ומצאתי שההחלטה שלנו לעבור לחברון נפלה בדיוק ביום הפטירה, יום ה"יארצייט" של סבתא מלכה זיכרה לברכה.
חבריי חברי הכנסת, הסיפור הזה הוא לא רק הסיפור שלי ושל הסבתא שלי, הוא הסיפור של כולכם. כל אחד ואחת מכם, אם יחזור אחורה במנהרת הזמן אל הסבתא שלו או אל הסבתא של הסבתא שלו, בכל מקום, בכל ארץ מארצות הגלות, אם היה שואל אותה על מה את מתפללת? על איזה מקום בארץ ישראל את חולמת? היה שומע ממנה אותה תשובה: ירושלים, כמובן, ומיד אחר-כך חברון עיר האבות.
כי בחברון נמצאים השורשים שלנו בארץ הזאת, השורשים שבלעדיהם אין הצדקה ולא אחיזה לקיומנו כאן. חברון ולא תל אביב, היא העיר העברית הראשונה, עירו של אברהם העברי. מערת המכפלה, הקניין העברי הראשון בארץ, היא חלקת גדולי האומה האמיתית שלנו, בה קבורים כל אבות ואימהות העם היהודי, שחיכו לנו כאן אלפיים שנה. אליה צריך לקחת לא רק כל ילד שמתחנך במערכת החינוך שלנו - כפי שעשה שר החינוך שיושב כאן,
גדעון סער, תודה - אלא גם כל נציג של מדינה זרה שמגיע להתארח בארצנו. כן, גם את נשיא ארצות הברית
ברק אובמה, שמגיע אלינו בעוד כשלושה שבועות כדאי לקחת לא רק להר הרצל ולא רק ל"יד ושם" אלא גם ובעיקר למערת המכפלה, כדי להסביר לו שם שהארץ הזאת בעבורנו היא לא רק ארץ מקלט, אלא גם ובעיקר ארץ אבותינו, הארץ המובטחת.
לפני כחודשיים וחצי קיבלה ממשלת ישראל החלטה חשובה, החלטת ממשלה מס' 5251, ולפיה לעם היהודי זכות טבעית, היסטורית וחוקית למולדתו ולבירתה הנצחית ירושלים. למדינת ישראל כמדינת העם היהודי יש זכות ותביעה לאזורים שמעמדם שנוי במחלוקת בארץ ישראל. מן הראוי שההסברה הישראלית בעולם תתבסס מכאן ואילך על החלטה חשובה זאת. אלה הדברים שצריכים להיאמר לנשיא ארצות הברית בבואו הנה בחודש הבא. לעם היהודי זכות טבעית, היסטורית וחוקית למולדתו. למדינת ישראל יש זכות ותביעה גם לאזורי יהודה ושומרון. וכדברי שמעון החשמונאי: "לא ארץ נכריה לקחנו ולא ברכוש זרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו אשר נכבשה בעת מן העיתים בלא משפט וכאשר היה לאל ידינו השיבונו אותה לנו".
אלפיים שנה ידעו אבותינו, שוכני מערת המכפלה, וידענו אנחנו, היהודים הפזורים בכל ארצות הגלות, שיבוא היום ונשוב. גם כשזה היה מנותק לחלוטין מהמציאות וחסר תקווה באופן ריאלי, המשיכו היהודים בכל רחבי העולם, בתנאים הקשים ביותר, להאמין שיבוא היום של קיבוץ גלויות. דורות רבים ייחלו והתפללו לרגע הזה והנה אנחנו בני דורנו זכינו.
אנחנו חיים כאן בארץ באופן כל-כך טבעי, מצד אחד, וכל-כך ניסי, מצד שני. בכל פעם שאנחנו הולכים לחתונה, למשל - שמעתי שיש פוליטיקאים שעושים את זה כל ערב כמעט - כשאנחנו שרים "עוד יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים, קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה". אם אנחנו חושבים על משמעות הפסוק הזה, הרי רק לפני 100 שנה זה היה בבחינת חלום רחוק, שיישמע כל חתן וכל כלה בהרי יהודה ובחוצות ירושלים. והיום? היום זה נשמע כל לילה ועמוק לתוך הלילה, עד שהכנסת הייתה צריכה לחוקק ושוב לתקן בקדנציה האחרונה את התקנות למניעת רעש.
זהו בעצם תפקידנו כחברי כנסת, להתחבר לתהליך המופלא של שיבת ציון שזכינו להיות חלק ממנו ולתקן בתוכו את כל הדרוש תיקון, כי שיבת ציון זה לא רק תהליך גיאוגרפי או דמוגרפי, זה לא רק חזרה לחבלי ארץ ישראל ההיסטורית אלא גם ובעיקר הקמתה מחדש של חברת מופת בארץ הזאת. חברה שתהיה יהודית יותר, טהורה וערכית יותר, צודקת יותר, אכפתית יותר, אוהבת, מחבקת ומלאת חסד יותר.
האנשים ששלחו אותי לכנסת מאמינים בתהליך המופלא של שיבת ציון וקמים כל בוקר מחדש כדי לתרום ולהיות שותפים בו: בביטחון, בהתיישבות, בחינוך, בלימוד התורה, במפעלי חסד ורווחה, בסיוע לחלש ולשונה בחברה. הם עושים זאת במסירות רבה, לעיתים מסירות נפש ממש ומצפים ממני להיות שליחה נאמנה שלהם בכל התחומים האלה.
לשמחתי, אני פוגשת סביבי חברי כנסת נוספים רבים ממפלגות אחרות, שיש להם יעדים דומים ותחושת שליחות דומה בכל הנוגע לתחום החברתי. כבר בתפקידי הקודם, כמנהלת ארגון זכויות האדם ביש"ע, ידעתי לשתף פעולה גם עם חברי כנסת מהשמאל כדי שמדינת ישראל תזכה למשטרה טובה וישרה יותר ולמערכת משפט הוגנת יותר. כך, למשל, הדיונים שיזמתי בוועדה לשלום הילד הובילו לגיבוש נוהל שיגן על זכויות ילדים בעת פינוי או הריסת מבנים. ההגנה זאת תחול על כל ילד בישראל, גם על ילדי ה
מתנחלים וגם על ילדי הבדואים. כך למשל, פעלתי עם חברי כנסת מכל סיעות הבית לסיכולה של הצעת חוק ממשלתית שנועדה למנוע משמרות מחאה מול בתי בכירים. אני מאמינה שחופש המחאה, כל מחאה, מכל קצות הקשת הפוליטית, הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה ואקבל בברכה ובהבנה גם הפגנות מול ביתי שלי.
בבית הזה יש לא מעט חברים מהשמאל, שיודעים שבכל הנוגע לזכויות אדם הם תמיד ימצאו בי שותפה אמיתית.
חברי חברי וחברות הכנסת, נראה לי שטוב נעשה אם נקדיש את שנותיה של הכנסת הזאת לשיפור פני החברה בישראל. לקידום תהליך שיבת ציון, שהוא התהליך האמיתי וההיסטורי שאנחנו חיים בתוכו. במקום לכלות את זמננו ואת כוחנו וחמור מכך, לסכן את חיינו וביטחוננו בתהליך המכונה "התהליך המדיני".
כמעט 20 שנה חלפו מאז נחתמו הסכמי אוסלו, שהביאו לנו רק דם ודמעות. גם שניים מילדיי נפצעו בפיגועי ירי במהלך מלחמת אוסלו או כפי שנוהגים לכנות אותה "האינתיפאדה השנייה". ועוד רבים רבים מחבריי הקרובים נמחקו באותן שנים איומות מספר הטלפונים שלי לפני שאתה, אדוני היושב-ראש, כשר הביטחון דאז, פיקדת על מבצע "חומת מגן", שהחזיר את השליטה הביטחונית בכל מרחבי יהודה ושומרון לידיים של צה"ל. אסור לנו לחזור לימים בהם הפקדנו או נכון יותר לומר הפקרנו את ביטחוננו בידי קבלני משנה פלשתינים.
יותר משמונה שנים חלפו מאז הצביעה הכנסת על תוכנית ההינתקות, שהביאה להרס וחורבן של ישובים פורחים, אמללה 10,000 מבני עמנו והפכה את כל דרום הארץ, עד ראשון לציון, לאזור מוכה טרור. היום, גם אלה מכם שעדין חותרים לתהליך מדיני יודעים היטב, שמדינה פלשתינית פירושה דחפור בסלון שלי אבל מיד אחר כך טיל בסלון שלכם.
מדינה פלשתינית לא תקום, אבל הניסיונות האובססיביים להקים אותה גובים מאתנו פעם אחר פעם מחיר יקר ומיותר כל כך. פעם אחר פעם מבטיחה הממשלה משא-ומתן ללא תנאים מוקדמים ובכל זאת, מתפתה להעניק לצד שכנגד מחוות רק בעבור עצם הסכמתו לשבת לשולחן הדיונים.
שחרור מחבלים, שכוחות הביטחון שלנו הצליחו בעמל רב ובמסירות להכניסם אל מאחורי סורג ובריח למען ביטחוננו או הקפאת חייהם של האזרחים רק משום שהם מתנחלים, הם מחירים כבדים שאין שום הצדקה לשלם אותם בתמורה לעצם הנכונות לשבת ולהידבר. בכלל, ביהודה ושומרון חיים היום יותר מ-350,000 יהודים. דוח השופט
אדמונד לוי חושף תמונה קשה של הפרת זכויות היסוד של התושבים הללו. מדובר בציבור גדול ונאמן. ציבור שהוא שותף מלא לכל החובות האזרחיות ושאין שום הצדקה להמשיך להפלותו לרעה.
אני קוראת לכם, חברי חברי הכנסת, לכבד את זכויות היסוד של המתיישבים האלה ולהגן עליהם כשהם נרגמים באבנים בדרך הביתה או כשמאות פורעים ערבים עולים על החלקות החקלאיות שלהם, זה צריך להדאיג כל אחת ואחד מכם. ואם נאסר עליהם וגם על כוחות הביטחון להגן על רכושם כפי שמותר על-פי חוק לכל אזרח ישראלי להגן על רכושו, אני מצפה שזה יקומם גם אתכם.
המצב בו אזרח ישראלי שעובר את הקו הירוק נדרש להשאיר מאחוריו חלק מזכויות היסוד שלו אינו מתקבל על הדעת, והאימוץ של הטרמינולוגיה הפלשתינית על-ידי חברי כנסת ישראלים תוך הגדרת יידוי אבנים כהפגנה או כהתנגדות בלתי אלימה חייב לעבור מהעולם.
במשך שנות פעילותי החוץ-פרלמנטרית זכיתי להכיר מקרוב חברי כנסת רבים והשתדלתי ללמוד מכל אחת ואחד מהם. בלי לפגוע או לגרוע חלילה מאף אחד מהם, אני רוצה להזכיר כאן היום חבר כנסת אחד, שהיה גם חבר וידיד אמת, ולצערי הרב איננו היום בין החיים. חבר הכנסת
יורי שטרן ז"ל, ששירת את הציבור בבית הזה מהכנסת ה-14 ועד ה-17. יורי ז"ל היה משרת ציבור אמיתי. בחודשים הארוכים והקשים מנשוא, בהם הישוב היהודי בחברון היה תחת אש, הייתי מתקשרת לעתים אל חברי הכנסת וחברי הממשלה כדי לדווח להם שיורים עלינו ולבקש מהם שיפעלו להפסקת הירי. אל יורי לא היה צורך להתקשר. הוא תמיד הקדים אותי והתקשר הוא אלי כדי לשמוע מה קורה ולברר איך ובמה אפשר לעזור. פעמים רבות פשוט עלה על הרכב והגיע לשטח לתמוך וללמוד מקרוב על הבעיות. הוא גם לא היסס לעצור את דיוני ועדת הפנים שבראשותו כדי לאלץ את המשטרה להגיש לו נוהל מסודר לפינוי מאחזים, שיבטיח הגנה מקסימאלית על זכויות המפונים.
אני מאחלת לעצמי שהקשב, האכפתיות, הנגישות והנחישות שאפינו את יורי ז"ל, יהיו גם מנת חלקי בשליחותי בכנסת. תודה רבה.
