מדיניות החוץ של ישראל: תגובה או יוזמה?

מחקרו של פרופ' משה גת מהמחלקה להיסטוריה והמחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר-אילן, יש בו כדי להאיר את עיני העוסקים במלאכת המו"מ, לקראת בואו הצפוי של ברק אובמה לישראל. לפי מחקרו, "החיפושים אחר שלום: מצרים-ישראל בין המלחמות 1973-1967" (In Search of a Peace Settlement: Egypt and Israel between the Wars, 1967-1973), ישראל בדרך כלל נקטה מדיניות תגובתית, לא מדיניות יזומה. במהלך מלחמת ששת הימים, 10-5 ביוני 1967, הצליח הצבא הישראלי למוטט את חילות מצרים, סוריה וירדן. במהלך ימי הלחימה כבשו הכוחות הישראלים את חצי האי סיני מידי המצרים, את רמת הגולן מידי הסורים ואת הגדה המערבית מן הממלכה הירדנית. הצבא הישראלי ישב על גדות תעלת סואץ, אשר נשארה סגורה למעבר אוניות ואף מספר אוניות נותרו תקועות בה. ניצחון הבזק הישראלי היווה את אחת התבוסות המשפילות שחוו הערבים. עם סיומה של המלחמה ב-11 ביוני, החל תהליך של חיפוש הסדר לסכסוך הערבי-ישראלי. הממשלה הישראלית סבורה הייתה, כי התבוסה הערבית הקשה תוביל את הערבים להכרה שיש צורך לשבת לשולחן הדיונים כדי לחפש דרכים לפתרון הסכסוך. זו הייתה גם העמדה של הבריטים והאמריקנים, אשר הניחו כי נוצרו תנאים הולמים, לאור התבוסה הערבית, לפתרון הסכסוך מן השורש. זו לא הייתה כלל וכלל העמדה הערבית. הנשיא המצרי גמאל עבד אל נאצר דיבר לאחר התבוסה על חיסול עקבות התוקפנות ואמר כי מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח. ואולם מכיוון שיכולתה הצבאית של מצרים לא הייתה בת מימוש, התביעה המיידית הייתה לנסיגה ישראלית מוחלטת מן השטחים הכבושים ובלא תנאים. נאצר דיבר בשם המדינות הערביות שנטלו חלק במלחמה, הממלכה הירדנית וסוריה, אף שזו האחרונה קראה להמשך המאבק המזוין בישראל. מצרים הייתה המפתח לכל פתרון ומכאן, לאורך כל התקופה שלאחר המלחמה, ההתנהלות הפוליטית התרכזה בין מצרים לישראל לחיפוש הסדר שלום. ההשפעה המוגבלת של המעצמות השפעתן של המעצמות הגדולות הייתה מוגבלת בהשגת הסדר. הסובייטים עצמם חשבו לנצל את התבוסה הערבית כמנוף להגברת השפעתם, ומכאן הם אימצו את העמדה של המצרים ללא עוררין. מדיניות זו של אימוץ העמדה הערבית הייתה דרך בטוחה להמשך תפקידה ומעמדה של בריה"מ באזור, ובמיוחד שמירת מערכת יחסיה עם מצרים. היא לא הותירה מקום לגמישות והלכה, כדברי אנטולי דוברינין, השגריר הסובייטי בוושינגטון, בצורה עיוורת אחרי ידידיה הערבים. בריה"מ למעשה דגלה בהסדר פוליטי העשוי להביא לסילוק הכוחות הישראלים מן השטחים עם סיום מצב הלוחמה, אך חששה לעשות כן מחשש לאיבוד ידידיה בעולם הערבי ולהשפעתה במצרים. זו הייתה מדיניות של הליכה על הסף עם הערבים. מדיניות זו דחקה את הסובייטים מלהיות מתווכים בסכסוך, מה עוד שלא הייתה לה כל יכולת להשפיע על המדיניות הישראלית לאחר שהיא ניתקה את היחסים עמה. חוסר גמישות אינו מאפיין את המדיניות האמריקנית. הממשל האמריקני הכיר בצורך להחזיר את השטחים הכבושים, תוך ניהול מו"מ ותיקוני גבול להחלפת גבולות שביתת הנשק מ-1949. הסדר זה יהיה מבוסס על הסכם שלום בין הצדדים. אומנם מדיניות זו הייתה נוחה לישראל, אך הממשלה הישראלית פעלה על-פי שיקוליה ולעיתים נקטה צעדים שלא עלו בקנה אחד עם מדיניותה של ארה"ב. ההחלטה על סיפוח ירושלים המזרחית היא דוגמה מובהקת לכך. באותה מידה, אם כן, שההשפעה הסובייטית הייתה מוגבלת על מצרים, כך גם ההשפעה האמריקנית על ישראל, אף ששתי המעצמות דאגו לצייד את שתי המדינות בנשק. אומנם המעצמות הגדולות ראו במזרח התיכון כזירת מאבק המשתלבת במלחמה הקרה, אך הקליינטים לא השתלבו על-פי כללי המשחק של המאבק הבין-מעצמתי. התנהלות הצדדים הייתה מנותקת מן המאבק ומכאן היכולת להשפיע הייתה מוגבלת. שתי המעצמות הכירו במציאות הזו והן חששו מפני נסיבות העלולות לדחוף אותן אל עבר העימות. הגמישות האמריקנית היא שהובילה את ארה"ב להיות בסופו של דבר גורם מכריע בחיפוש אחר הסדר בין הישראלים למצרים. זה בא לידי ביטוי בתוכנית רוג'רס מדצמבר 1969, לאחריה יוזמת רוג'רס להפסקת האש מאוגוסט 1970 וכן בניסיון לקידומו של הסדר ביניים לפתיחתה של תעלת סואץ במהלך 1971. המדיניות האמריקנית, במיוחד בתקופתו של הנשיא ניקסון, אומנם כשלה בהשגת הסדר, אך היא הצליחה אט-אט לצמצם את השפעתה של בריה"מ על מצרים. תקופות של מתיחות וגם שקט את התקופה ניתן לחלק לשני חלקים. התקופה הראשונה היא מסיומה של המלחמה ועד מותו של נאצר בספטמבר 1970. זו תקופה רווית מתיחות. אופייני לה, בצד הפעילות הדיפלומטית, תקריות אש בין ישראל למצרים, אשר לשיאן הגיעו במלחמת התשה עקובה מדם אשר נמשכה ממרס 1969 ועד להפסקת האש של אוגוסט 1970. נאצר שם דגש על התשת היריב כדי לכפות עליו החזרת האדמות, כפי שציין - מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח. ואולם מלחמת ההתשה התישה את כוחותיה של מצרים יותר מאשר הישראלים, שהשכילו לפגוע קשות במטרות אסטרטגיות בעומק השטח המצרי. התקופה השנייה - מעלייתו של סאדאת ועד אוקטובר 1973. אופייני לה שקט בחזית התעלה. מדיניותו של סאדאת לא הייתה שונה ממדיניות קודמו בכל הנוגע להשבת האדמות הערביות. הוא חזר פעם אחר פעם, כי כל הסדר חייב להביא בעקבותיו נסיגה ישראלית מוחלטת. מצרים, לדבריו, לא תוותר על אינץ' אחד מאדמתה, וגרס כי השלום לא יהיה בין מצרים לבין ישראל, אלא שלום כולל בין המדינות הערביות לישראל. מהלכים מפתיעים של סאדאת הנשיא סאדאת, שנחשב בעיני רבים כדמות חלשה, אשר ימיה ספורים, נקט מהלכים מפתיעים שהיוו לאחר שנים בסיס להסכם השלום הישראלי-מצרי. בראש ובראשונה הוא היה המנהיג הערבי הראשון שהודיע על נכונותו לחתום חוזה שלום עם ישראל. אומנם הוא דיבר על שלום פורמליסטי, ללא יחסים דיפלומטיים, גבולות פתוחים ויחסים כלכליים ותרבותיים; ואולם הנכונות הייתה פריצת דרך בסכסוך הערבי-ישראלי. אומנם יוזמתו לא הייתה מקורית, להסדר חלקי לפתיחת התעלה כצעד ראשון לקראת הסדר כולל, שתהווה בסיס להסדר הביניים בין ישראל ומצרים לאחר מלחמת יום הכיפורים. תקופתו מתאפיינת בהפיכתה של ארה"ב לציר מרכזי ובמקביל לצמצום משמעותי במעורבות הסובייטית בחיפוש אחר הסדר. סאדאת למעשה חיפש את הפתרון המדיני אצל האמריקנים ולא דרך בריה"מ אשר אף הביא לסילוק נוכחותם של היועצים והמומחים שלה ביולי 1972 מאדמת מצרים. מה לא רוצים הישראלים לעומת היוזמות של הנשיא סאדאת הרי הממשלה הישראלית לא נקטה יוזמה בעלת משמעות שתניע את התהליך המדיני. ההחלטה של ה-19 ביוני 1967, לפיה ישראל תהיה מוכנה להחזיר את חצי האי סיני ואת רמת הגולן, הייתה היוזמה היחידה שהתמוססה חיש מהר, מחמת חוסר מנהיגות בולט של ראש הממשלה לוי אשכול. מתקופה זו ואילך המחשבה הישראלית מרוכזת בעוצמה הצבאית מאשר במישור המדיני. הפתרון על-פי ממשלת ישראל נעוץ דרך הכוח, ובפרפראזה, דרך קנה הרובה. המדיניות הישראלית באה בדרך כלל כתגובה להצעה או יוזמה כלשהי. הישראלים תמיד אמרו מה הם לא רוצים, אבל מה הם רוצים בדיוק הם השאירו למו"מ. אך מצד שני הבהירו כי רמת הגולן לא תוחזר, הוא הדין כלפי עזה וכן נוכחות ישראלית בשארם א-שייח'. זו הייתה מדיניות של חוסר מובילות והיא למעשה תוצר של המבנה הקואליציוני. שימור המבנה הקואליציוני היה חשוב כך שיוזמה מדינית הייתה מערערת מבנה זה, כפי שקבלתה של יוזמת רוג'רס מאוגוסט 1970 הביאה לפירוק ממשלת הליכוד הלאומי. המאמצים לחיפוש אחר הסדר נדונו לכישלון. עמדות שני הצדדים היו כה קוטביות שלא ניתן היה לגשר עליהן. נחוצה הייתה מהלומה כדי להביא לתזוזות משמעותיות בעמדות הללו. פתיחת המלחמה על-ידי המצרים ב-6 באוקטובר הייתה המהלומה אשר הביאה להנעת התהליך המדיני מחדש לחיפוש אחר הסדר. המחקר שלפנינו בוחן את הניסיונות, שהיו בעיקר ניסיונות אמריקניים, להשיג הסדר בין ישראל למצרים. הפעילות האינטנסיבית להשגת הסדר התרכזה בתקופה הראשונה של כהונת הנשיא ניקסון בשנים 1973-1969. השנים 1971-1969 היוו את מוקד הפעילות ואילו השנים לפניהן, 1968-1967, ולאחריהן, 1973-1972, מתאפיינות בדשדוש של ממשל יוצא, בחירות לנשיאות בארה"ב, בחירות בישראל ועייפות הממשל מקשיחות שני הצדדים. אלה האחרונים לא נקטו צעדים כלשהם לבוא לקראת הסדר, אלא דבקו בעמדות בלתי מתפשרות בעליל, אשר הובילו בסופו של דבר להתלקחות צבאית באוקטובר 1973. המחקר עושה שימוש נרחב בחומר ארכיוני השמור בגנזך המדינה בירושלים, בארכיונים הלאומיים בקולג' פארק, מרילנד, ארה"ב, ובארכיונים הלאומיים בלונדון. כמו-כן, נעשה שימוש בחומר ראשוני שפורסם מלבד ספרי זיכרונות, ספרות משנית ועיתונות של התקופה.