קין בנט והבל לפיד
אחים המה זה לזה. "אחי" הוא קרא לו. כמנהג הרחוב הישראלי.
נפתלי בנט השלים עוד שלב בדרכו אל הקונצנזוס הישראלי, והביטוי שהגיע מהרחוב אל הז'רגון של הקמפיין, היה מגימיק למנדט. לעומתו, אחיו האובד, עשה במשך כל חייו את המסלול הקשה בדרך אל הקונצנזוס. שנים ארוכות של טיפוח עצמו במודל של "המאמי הלאומי" עם טורים במוסף, שגרמו לאנשים לחייך כי נאמר שם הרבה, אבל שום דבר המעמת עם המציאות הקשה. הישראלים אוהבים את הכריך בלי הקשה. לפיד כתב לכם כריכים בלי קשה, בנט פשוט אימץ את המילה "אחי".
במבט מן הצד, הם עוררו חיבה ציבורית עצומה. החיבה הזו אינה תולדה של אהדה יתירה כלפיהם, אלא של סלידה עצומה כלפי מי שהם הובילו בסמטאות הממלכה, נגרר על גחונו כאחרון הפושעים הנקלים, מרוח בזפת ונוצות, ופיו מעלה צחנה של מי שאכל את הדגים הסרוחים. הם לא בני הישועה. אחד הוא בן ישע, והשני הוא בן פשע ההון-שלטון והעולם התחתון. האחד מוביל מחנה של תג מחיר (מדיני-ביטחוני), והשני שייך למחנה שקובע את המחיר (הכלכלי-חברתי).
נכון לעת הזו, קין והבל לא יקומו איש על רעהו. לפיד לא יאמר זאת בגלוי, אבל בנט כבר בגד בו ברגע האחרון. אום נכון לעת הזו, יש המון קניילדעך לכולם. כרגע הם לא ירימו יד "איש על אחיו", אבל דווקא זה אמור להדאיג אותנו. ממשלת הרוב השבע, היא בעצם ממשלת העשירון השבע, ותשעת העשירונים שמתחתיו הם מזונו. Watch & learn...
נתניהו ובגדי הלמך החדשים
הוא שוב עומד מול המראה ומודד את מחלצותיו. אך זו הפעם, הנאה אין לו. גם המראה המלכותית הצמודה שלו, משקפת אליו את דמותו כהווייתה. בבואתו עוטה בלויי סחבות, שאריות-שאריות, טלאים של בדי שעטנז קואליציוני, החושפים את מלוא עליבותו. בתפקיד המלך עם כסא ושרביט, אך מראהו כאחרון המשרתים. אלה קין בנט והבל לפיד שגנבו את ההצגה, ואיש אינו מחכה לרגע היציאה שלו אל המרפסת. Havemus Papam בדאלעק.
אמת. הוא יכול להתהדר בכך שרתם אל עגלת הדלעת המקרטעת שלו את שני הסייחים שהציבור כה אהב והעניק להם את ממלכתו. אך אלה שתי נשותיו של למך המקראי. האחת נועדה לפרייה ורבייה והאחרת לתשמיש. אהבה לא יקבל מאף אחת מהן. וילדיהן אינם שלו. ילדי הבית היהודי לא יראו בו אביהם למרות כל מה שעשה בשבילם, וילדי יש עתיד לא יראו בו אביהם בגלל כל מה שעשה להם.
מלך בלי ממלכה, שנוא על 80% מנתיניו, יורשי העצר משחרים לטרף והוא ישוב על בראש שולחן הממשלה, בעוד המסבים לשולחן רואים בו, לכל היותר, את ציפור הסעודה של חג ההודיה. ומחוץ לשולחן הממשלה, גם בבית אין לו נחת. נאמניו מבית הליכוד צובאים על דלתותיו אוחזים בקלשונים, ואין מאפרת יקרה להסתיר את אגלי הזיעה, ואין גלידת פיסטוק קרירה לצנן מעט את הבהלה.
ברגעים אלה הוא מודה על העובדה שהצלם המלכותי מעדיף את בנות המין היפה, ולא מתעד את המלך במלוא עליבותו.
