"הטרגדיה הגדולה ביותר של הסכסוך הישראלי-פלשתיני היא שכולם יודעים כיצד הוא יסתיים. אנו נחלק את האזור. ישראל תחזיר את מרביתה של הגדה המערבית, ודגל פלשתין יתנוסס מעל בנייני ציבור במזרח ירושלים. השאלה היחידה שאין עליה תשובה היא כמה אנשים נוספים יצטרכו עוד למות בדרך. וכך נילחם נגד הקיצוניים משני הצדדים, כולל הקיצוניים שלנו, המתנחלים".
(יאיר לפיד, "דר שפיגל" 8.5.08)
"עלינו לחתור לחזרה אל שולחן המו"מ מתוך כוונה להגיע לשלום עם הפלשתינים על-פי העיקרון של 'שתי מדינות לשני עמים', שבמסגרתו יישארו גושי הישובים הגדולים (אריאל, גוש עציון, מעלה אדומים) בתחומי מדינת ישראל...
"...ירושלים היא בירת ישראל הנצחית ואחדותה היא סמל לאומי מן המעלה הראשונה. ירושלים תשאר מאוחדת ותחת ריבונות ישראלית שכן ירושלים אינה רק מקום או עיר, אלא גם מרכזו של האתוס היהודי-ישראלי והמקום הקדוש אליו נשאו יהודים את עיניהם בכל הדורות"
(מתוך מצע מפלגת "יש עתיד")
זוגיות משונה
באחד הטורים האחרונים שלי מתחתי ביקורת קשה על
נפתלי בנט על התנהלותו מאז סיום הבחירות. עם כל יום שעובר, ביקורת זו על החלטתו להתנות את כניסת "הבית היהודי" לקואליציה לא רק בהשתתפותה של מפלגת "יש עתיד" ב
ממשלה, אלא גם בדרישה לחייב את החרדים בשירות צבאי או לאומי, מתבררת כמוצדקת יותר ויותר, כמו גם החששות שהולידו אותה.
גם החברוּת שפיתח בנט לאחרונה עם
שאול מופז ליצירת גוש חוסם-נתניהו של 33 ח"כים שעליה דווח אינה לשבחו של יו"ר "הבית היהודי".
מופז ראוי כמובן להערכה על הקריירה הצבאית שלו אולם הוא ראוי באותה מידה לגינוי - ויש אולי אלה שיטענו אף לבוז - על התנהלותו הפוליטית. למעשה, עברו הפוליטי כה נעדר אמינות, שהוא מוציא לאופורטוניזם ולציניות חסרת עקרונות שם רע . אחרי ככלות הכל, כיצד ניתן לשכוח שהיה זה מופז שערב הבחירות של 2006 נתן לחברי הליכוד את מילתו כי לעולם לא ינטוש את המפלגה ולא יערוק לשורות מפלגתו של
אריאל שרון קדימה שזה אך הוקמה - באותו יום ממש בו אכן נטש אותה!
המציאות עולה על כל דימיון
בנט, שאמור היה להוביל את ההתנגדות לנסיגה ולעקירת יישובים מעבר לקו הירוק שילב ידיים עם שניים מתומכיה הנלהבים של מדיניות זו: מופז שהיה שר ביטחון בזמן ההינתקות וניצח על יישומה, ולפיד ניצל באופן מחפיר את טורו רב-התפוצה לתמיכה קולנית בהינתקות ולהשחרת שמם של כל מתנגדיה.
המציאות אכן עולה על כל דימיון
מעבר לעובדה שהתנהלות זו של בנט מהווה תסריט של חלום בלהות עבור רבים מתומכיו, יש היבטים מדאיגים עוד יותר בהתנהגותו. כך, נותר רק לתמוה מדוע בחר לחשק את עצמו בברית עם אנשים שה"אני מאמין" הפוליטי הבסיסי שלהם כה שונה משלו, אנשים שכושר השיפוט המדיני שלהם התברר כה כושל ומזיק. אולי מתמיהה יותר היא התעקשותו על כך שהם יקבלו תפקידי מפתח בקביעת גורל האומה - במיוחד בצומת מכרעת זו בתולדותיה.
ברית אומללה כמעט מכל בחינה
החלטתו של בנט לקשור את עצמו בקשר גורדי ללפיד הייתה משגה חמור, שיכולה להניב תוצאות רעות בלבד לחלק נכבד של תומכיו.
אין לשכוח כי הדגל המרכזי של בנט היה של נץ ביטחוני ולא של רפורמטור חברתי-כלכלי. אמת, במהלך מסע הבחירות שלו הוא העלה גם מספר סוגיות חברתיות-כלכליות, שבינן לבין אלו שהעלה לפיד יש דימיון רב. אך לא אלה הן שהביאו לו את מירב הקולות.
זאת ועוד, אילו היה מציג בדיוק אותן דעות חברתיות-כלכליות, אך היה מאמץ עמדה יותר יונית בנושאים הביטחוניים, אין ספק כמעט שחתך אחר לגמרי של הציבור, וקרוב לוודאי קטן יותר, היה מצביע למענו.
לעומתו, לפיד שם את עיקר הדגש על נושאים חברתיים וכלכליים. עניין החרדים (יחד עם מצבו של המעמד הבינוני) אכן עמד במרכז הכובד של מסע הבחירות שלו. לכן, מצדו התעקשותו על "השיוויון בנטל" כתנאי להצטרפותו לקואליציה נראית הרבה יותר מובנת ומוצדקת מאשר מצד בנט.
איזון טוב יותר
אם אכן הברית כללה את הפיכתו של הנושא המרכזי בעיני בוחריו של לפיד לתנאי בל יעבור להצטרפות לממשלת נתניהו, הרי שבאותה מידה גם על הנושאים המרכזיים בעיניהם של בוחרי בנט היה להפוך לכאלה, במיוחד אלה הכלולים גם במצעה של "יש עתיד".
אך אם הברית בנט-לפיד הייתה כרוכה בהצבת נושא קרדינלי למצביעי לפיד כתנאי בל יעבור להצטרפות לקואליציית נתניהו, הדעת נותנת שהיה גם להציב נושא קרדינלי כתנאי דומה עבור מצביעי בנט - בייחוד אם ניתן למצוא סוגייה כזו שאליה התחייבה "יש עתיד" לבוחריה במצעה שהציגה לציבור בבחירות.
אכן היו נושאים כאלה! כך למשל, הן אחדות ירושלים והן שמירה על גושי ההתישבות נמצאים במצעים של שתי המפלגות. האם לא התבקש אפוא לבדוק את נחישותו ואת טיב כוונותיו האמיתיות של לפיד ביחס לשני נושאים אלה ולעמוד על כך שגם הם יהפכו לתנאי הכרחי להצטרפות לממשלת הליכוד? האם לא היה על בנט לחלץ התחייבות מצד לפיד שהוא לא ייכנס לקואליציה שלא תתחייב לשמור על אחדות ירושלים ועל גושי ההתיישבות המרכזיים?
גישה כזאת הייתה הרבה יותר מאוזנת מבחינת הברית, והרבה יותר הוגנת וקבילה מבחינת מצביעי "הבית היהודי".
הפעלת תבונה פוליטית
היה מעניין לדעת עד כמה "בלתי ניתנת לניתוק" היא הברית עם לפיד-את-מופז, לו בנט היה אכן קובע מראש אותם נושאים כתנאים מוקדמים לכניסה לקואליציה. שכן ודאי ניתן לצפות כי לבנט הבטחת אחדותה של ירושלים ושמירת גושי ההתישבות הם לא פחות עקרוניים מאשר העניין החרדי. לפיכך, איזו סיבה סבירה, או הצדקה, הייתה יכולה להיות לבנט לא לעמוד על דרישות מעין אלו, או ללפיד - לדחותה, הרי אלו היו שתי סוגיות שהופיעו במפורש במצע המפלגתו?
אין לבטל עניין זה בטענה שהיא אינה אלא התעקשות "קטנונית". מדובר בהפעלת מובהקת של פיכחון ותבונה פוליטיים. הלא גם אם ניתן להאמין שלפיד עצמו יכול להתעלות מעל הארס שאפיין את עמדותיו לפני לבחירות, המצב שונה לגמרי ככל שמדובר בבסיס התמיכה הפוליטי שלו, אלה שסיפקו לו את הכוח הראשוני לבניית הקריירה הפוליטית שלו. שכן סביר להניח כי הללו נמשכו ללפיד דווקא בשל הדעות שהביע בטורו בעיתון, שהיווה מרכיב עיקרי בבניית הפרופיל הפוליטי שלו, ושימש במה להפצת ה"אני מאמין" הפוליטי שלו. על במה זו הוא לעתים קרובות פרץ בהאשמות מתלהמות וחסרות אבחנה נגד המתנחלים וההתנחלויות, בין אם הם היו חלק מהגושים הגדולים יותר ובין אם לאו.
לפיכך, אין זה בלתי סביר לצפות שבעתיד יופעל על לפיד לחץ גובר מצד אלה המהווים את גרעין התמיכה הפוליטי שלו לחזור לעמדות שבמקור משכו אותם אליו. הלחץ הצפוי מצד הבית הלבן רק מגביר את ההסתברות של תרחיש זה . האומנם לא היה נבון מצד בנט לנקוט מהלך מקדים הגנתי כדי למנוע התפתחות כזו?
סדרי עדיפות שגויים
יתר על כן, בלי להמעיט בחשיבותה המעשית או המוסרית של הדרישה כלפי החרדים ליטול חלק גדול יותר במאמץ הלאומי, הן הביטחוני והן הכלכלי, אין זה הנושא החמור והדוחק ביותר שעל סדר היום הלאומי. יש נושאים הרבה יותר דחופים ומעיקים. כמו למשל:
בצפון, לבנון הולכת ונכנעת להשפעה הרדיקלית של חיזבאללה. סוריה שרוייה במרחץ דמים, ושליטת המשטר על מאגרי הנשק להשמדה המונית - הולכת ומתרופפת, כאשר באופק יש רק חלופות רעות. מעט רחוק יותר, המשטר האיסלאמיסטי בטורקיה הופך יותר ויותר לוחמני, וההנהגתה מגלה סימנים מדאיגים של תזזיות וטירוף גובר. בדרום, מצרים שוקעת במהירות לעבר התפוררות חברתית-כלכלית שתוצאתה היחידה הנראית לעין היא הצטמקות יכולתה של הממשלה המרכזית לאכוף את שלטונה, ולו למראית עין, בסיני, שבו מהווים ברוני הפשע והג'יהאדיסטים איום גובר והולך לאורך גבולה הדרומי של ישראל. ואילו במזרח, גורל המשטר ההאשמי נראה פחות ופחות בטוח נוכח חוסר השקט הגובר, והדבר הופך השתלטות איסלאמיסטית על המדינה לתרחיש יותר ויותר מוחשי.
ובמעגל היותר הרחוק, התיאוקרטיה הרודנית בטהרן מתקרבת במהירות לנקודת האל-חזור בשאיפתה להשגת יכולות גרעיניות. אם מוסיפים לכל אלה את הסרבנות הבוטה של הפלשתינים ואת ביקורו של הנשיא האמריקני הבלתי אוהד באזורנו, הנושא החרדי מקבל פרופורציות מעט שונות.
על כן, בלי להטיל ספק בכובד משקלו של נושא גיוס החרדים, נוכח חומרתן ומיידיותן של הסכנות הביטחוניות המתהוות, הפיכת סוגייה זו לתנאי בל יעבור לכניסה לממשלה מעידה על סדר עדיפות שגוי לחלוטין.
דרוש חוש מידה
תחלואיה החברתיים-כלכליים של ישראל דורשים התייחסות רצינית, אך על-ידי ממשלה אחראית ולא באמצעות הצהרת כוונות פופוליסטית מקדימה שעד מהרה עלולה להתנפץ אל סלע המציאות. אך גם אם נודה בכך שקיימים תחלואים ופגמים רבים במרקם החברתי-כלכלי ה המעיקים על מעמד הביניים, עדיין חלה חובה לשמור על חוש מידה. כי אחרי ככלות הכל, מאז הקמתה, עשתה ישראל צעדים מרשימים ביותר בכל התחומים הסוציו-אקונומיים, הן ביחס לנקודת ההתחלה המאוד קשה ממנה החלה את דרכה, והן ביחס למדינות מתועשות רבות היום. למעשה, אם היו מספרים לאזרח הישראלי הממוצע בשנות ה-50' של המאה הקודמת, כאשר בארץ שררו תנאי הצנע והמחסור הקשים, כי כך ייראו החיים בישראל כיום, אני משוכנע כי היה מתקשה להאמין. למעשה, זה היה נחשב לחזון של הצלחה ציונית שהיא מעבר לכל החלומות והתקוות של אותם ימים.
מציאות החיים של המעמד הבינוני בישראל רחוקה מלהיות זו של גולאג - אשליה מסוכנת היא לחשוב שממשלה כלשהי, יהיה סדר העדיפויות שלה אשר יהיה, תוכל להבטיח חיים נטולי קושי.
על-אף שקיים מקום רב לשיפור, אל לנו להתייאש בעודנו לוגמים את הקפה לאטה שלנו, נופשים בחו"ל, רוכשים את רכב השטח החדש שלנו ומתקינים את האביזרים החדישים לאופני ההרים או לציוד הסקי שלנו...
אמנות האפשר
היה זה המדינאי הגרמני אוטו פון ביסמארק (1815 - 1898) שכידוע הגדיר את ה"פוליטיקה" כ"אמנות האפשר". בישראל, נראה כי זוהי "עשיית הבלתי מתקבל-על-דעת".
