סיפורו העצוב של הרב אליעזר ברלנד איננו רק סיפורו הטרגי האישי אלא זהו סיפורה הטרגי של כל היהדות החרדית אשר בדור האחרון - מאז הסתיימה השואה המרה ונכנס עידן בציונות, הקלה ראש בכל הנוגע לחומות היהדות הנאמנה ובמיוחד לעניין רועי ושועי ישראל. מיהו האיש ומהם מעשיו כולנו כבר יודעים ולא כאן המקום לערוך דיון על סטיותיו של האיש ועל השרלטנות שנהג יחד עם אשתו ובנו, בקרב חבר אוהדיו. אבל השאלה החדה כתער נעה סביב "כיצד הגענו לכך"? וה"כיצד" הזה נוגע לכך שאלף אלפי איתותי אזהרה באו מהאיש הזה ומכנופיית בריונים שמסביבו שעשתה ככל העולה על רוחה, ועל רוחם של בני משפחתו בחוג אוהדיו העיוור ששמו "ישיבת שובו בנים".
מאות כתבות יצאו לאור עם סיפורי אימים על ניסיונות לרצח, על הכאות, על כאלה שנקברו מתים במדבר יהודה ועל שיגעונות של מעללים פליליים והרפתקנים. איש לא הכחיש זאת אך העגלה המשיכה לנסוע עם הסוס החולה שדהר בראשה. לא מעט משפחות ברחו מהחוג המטורף הזה, משפחות אחרות נקראו לשלם כערבים את המשכנתה שהרב ברלנד לקח על דירותיו, הכל סער עד שלפני זמן קצר הסתבר שהאיש בכלל היה שבוי שנים רבות בידי אשתו ובנו לצורך גזירת קופון ממי שרצה ברכה מהאיש הזה. ברכה כזו עלתה במחיר של ארבע ספרות! והנה, למרות כל הסיפורים והאיתותים מופיע שמו של הברלנד הזה בראש רשימות חותמים של "גדולי הרבנים בדורנו", כאילו הכל שקר ומרמה וכאילו מדובר בצדיק הדור שאיומים ועריות ממנו והלאה! כיצד הגענו למצב הזה - לכל הרוחות?!
התשובה היא די פשוטה. ממש השבוע - בערב חודש ניסן תשע"ג, הלך לעולמו תלמיד חכם ענק בן 98 שהיה אחרון תלמידיו של המהרי"ם מלובלין, בישיבת "חכמי לובלין" בפולין שלפני השואה המרה. לאיש הזה קראו ירחמיאל יצחק ישראל דאמב. באישון הלילה של יום שני - ליל ראש חודש ניסן השנה ובקור מקפיא ממש, ליוו מאות מתושבי לונדון את האיש הזה לדרכו האחרונה. זה היה היהודי האחרון שחי עדיין בקדושת התורה וההשקפה של הדור שלפני השואה באירופה ובארצות ערב. אותו דור שרב היה רב ושגדול בתורה לא היה מוקף בפרחחים ובבריונים, אלא גבאיו היו תלמידי חכמים ויהודים עדיני נפש.
הרב דאמב היה היחיד שנותר בדורנו כסרבן התפשרות עם רוח הדור שהפכה כל מגיד שיעור פשוט ל"גדול הדור" , כל צעקן הפך ל"רב הגאון" וכל בריון הפך ל"צדיק". כבר לפני כיובל כתב הרב דאמב בספריו את אשר יתרחש כיום לנגד עינינו. בספרו "העתקות, ישנו פרק הנקרא "העיתונים והגדולים" ובו הרב דאמב מוכיח כי לא רק שכל עיתון חרדי זקוק לרב שייתן לו את הסכמתו, אלא שבדרך כלל השיטה עובדת להפך. בדור שלאחר השואה כבר לא ממנים גדולי הדור את ממשיכיהם אלא כל מי שרוצה להיות "גדול הדור" זקוק לעיתון וכך הופכים הלבלרים ה"חרדיים" - בייעוץ יחצ"נים חילוניים, לממליכי "גדולי הדור". לא לפני זמן רב קיבלנו דוגמה מוחשית לעניין. הרב לייב שטיינמן הוכתר ל"גדול הדור" רק לאחר שבעיתון "יתד נאמן" התהפכה ההנהגה והוחלף העורך הראשי, וכל זאת למרות שהרב חיים קנייאבסקי הכתירו קודם לכן.
את ה"חפץ חיים" ואת ה"בן איש חי" לא הכתירו לבלרים מעיתון "דתי" זה או אחר. אוי למי שהיה מזכיר ליד דמויות הוד אלה את המושג "עיתון" ועוד בצירוף המילה "דתי"! הרב דאמב הציג את "מועצת גדולי התורה" במערומיה והסביר כי מדובר בגוף מלאכותי המתכנס אחת לארבע שנים כדי לאשר את ההשתתפות ה"חרדית" בבחירות ואת הנציגים שיבחרו שם וכי אותו גוף איננו אלא תיאטרון בובות של הפוליטרוקים ה"חרדים" למנות את עצמם ע"י בובות "רבניות" שגם הן יודעות מהו תפקידן. אין זה גוף רבני לשמו המתכנס לענייני יהדות ופוסק לעם ישראל כפי שהיה הדבר לפני השואה המרה והקמת המדינה הציונית.
ומי שמקשר בין מה שחזה הרב דאמב למה שמתגלה באחרונה אצל אותו ברלנד מי"ם או הלפרין מלונדון מבין שכל זה מתרחש משום שמישהו בחברה החרדית הצליח להפריד בין המושגים "חברה חרדית" ל"השקפה חרדית" ואותו המישהו בנה "גדולי דור" שאינם אלא "פטא מורגנא" וכך - בהיעדר רבנות אמיתית הגענו לאן שהגענו עם ברלנד מירושלים, הלפרין מלונדון בריטית , אלברנס מקנדה ו
אליאור חן מביתר. מה שחמור בפרשה של ברלנד היא העובדה כי הפעם לא מדובר ב"דמות שולית" כאלברנס או אליאור חן אלא באחד שחתום על מודעות היהדות החרדית כאחד מ"גדולי הדור" ומצוי לצידם של הרבנים הליטאים הגדולים ביותר ולצד האדמו"רים החסידיים המפורסמים ביותר.
הגענו למצב הזה משום שכל אחד בדור שעיתונאים ופרחחים מכתירים את "גדול הדור" (ועל כך אינני חולק על מה שהרב
חיים אמסלם כותב בסיפרו בנושא זה), יכול אף הוא להפוך ל"רב הגאון" בעזרת ספר שהעתיק מאחר, כל אחד יכול לאסוף חבורת בריונים במסווה של "חוזרים בתשובה" ולהפוך ל"צדיק הדור" וכל אחד יכול לנאום איזה נאום אגרסיבי עם קללות ונאצות הרחוב ולהפוך ל"גדול המחזירים בתשובה".
הכתובת היה רשומה על הקיר. כולם כתבו שלאיש הזה - רבי אליעזר, קשרים ענפים ביותר, מהעולם התחתון ועד קציני המשטרה. כולם כתבו עליו ועל קבוצתו המסוכנת אך אף אחד מאותם "מרנן ורבנן" לא העז לצאת נגדו. כתביו של הרב דאמב מסבירים היטב את התשובה ל"שתיקת הכבשים" הזו: ה"מרנן ורבנן" הם ברובם כאלה עם עירבון מוגבל ביותר ואם עוד ישמיעו תגר נגד חבר חדש ב"מועדונם" הם עלולים לא להיות יותר "מרנן ורבנן". בדור הקודם - של שרפי פולין, ליטא, הונגריה עירק , מרוקו ותימן , אחד כמו רבי אליעזר שמשך בגזר , לא היה זוכה אפילו לתואר רב ומי שהיה שומע את לקחו היה מנודה מכל סביבה תורתית. באותם ימים לא היו מעיזים להוציא מודעות המכריזות על ליצנים בנוסח "צדיק בא לעיר" , ומי שהיה עושה זאת היה יוצא מכלל ישראל.
הדור שלנו הוא הדור שבו שוב מתגלגלים ימי "שפוט השופטים" כאשר "אין מלך בישראל כל איש יעשה הישר בעיניו". זהו שוב הדור של אבימלך מלך שכם. אולי הגיע הזמן שכמה רבנים גיבורי תעוזה וחכמי עת יעצרו את העגלה התורתית מלהידרדר במדרון משום שחילול השם של אותם מחללי שמים רק זורע בוז ושנאה אצל אותם יהודים חילוניים שלא שנו ולא פירשו ופתאום הם מגלים את הרבנים ה"מוערצים" במערומיהם, תרתי משמע.
לא לחינם אמרו חכמינו כי "מי שמחלל שם שמים בסתר נפרעים ממנו בפרהסיה".
