יוסף כהן אלרן בנה רומן, שמצייר בצבעים של קסם וערגה את המעבר מגולה לגאולה, את הימים היפים בגולה שנגדעו באבחת חרב, שהתחלפו בשנים של חושך ואימה, בפרעות של דם. אלרן יודע לתאר את העבר האפוף ערפל של קסם, הדמויות של הדורות הקודמים הופכות בעטו לדמויות מיתולוגיות. בכתיבתו של יוסף כהן אלרן - יש רצון להבין מה הייתה החוקיות של אותו עולם שונה וזר, ובאווירת הקסם שבה הוא צובע את דור הסבים - הוא מנסה לתאר השתנות, מעבר מעולם של נפילים, של מיתוס, לעולם של הגשמה שהוא עולם של מאבק, רגעים אפורים, יום קטנות, עולם של משברים. כך כותב אלרן בדפים הראשונים: "זה היה העולם שלהם. כך סיפרו לי עליו. עולם זר ורחוק שהדמיון שלי ניסה להלביש לו צורה ולא ידע איך. עולם של רוח חמה ושל רחשי דקלים ודרכי עפר...עולם מוטרף והפכפך שבו צמחה סבתי בת מאת השנים, מאז היותה ילדה ועד היותה נערה ואישה". הכותב הוא עזרא, אחד מנכדיה של הסבתא עטורת ההילה והגבורה, והוא כותב את סיפור התקומה של משפחתו, מנסה להתחקות על המאפיינים, שהפכו את דור אבותיו לדור של נפילים.עצם השימוש בתיאור 'סבתי בת מאת השנים' - מעניק לה מאפיינים אגדיים, דמות של גיבורה מקראית - והמשך העלילה בפרקים הראשונים אכן מצייר הכול בצבעים של עלילה קסומה שנשאבה מעולם קדום, מעולם של אולימפוס. הקשר בין הסב הקדמון לסבתא הנערצת מתואר כמשהו סמלי, כמשהו מיסטי - שבּו הנסתר רב על הנגלה: "היו שנים לא אחדות ביניהם. ולחשוב איך ילדה לו צאצאים ונעשו משפחה ואיך חיו בארץ ההיא, עם העמים ההם, באותו בית שגדל, ועם השנים נעשה להם לבית אחוזה. היא דיברה ערבית, ידעה עברית וטורקית וגם הבינה אנגלית. כל תקופה ושפתה, כל תקופה ושליטיה של אותה חלקת אלוהים, ששני נהרות גן עדן חבקו אותה, זרמו בה והרוו אותה". הלשון מדברת ואומרת הכול. אנו נסחפים אחר מיתוס, שכמו לקוח מתוך ספרים חיצוניים או מתוך מגילה עתיקה: סגנון של אגדה עתיקה, דמויות מעולם המיתולוגיה.

נבואה ואגדה

העלילה נשמעת כמשהו נבואי, כסיפור שלקוח מימי בראשית. כמו אותם גיבורים מעולם התנ"ך שנעלמים ולא מותירים עקבות, כמו אותו חנוך שנעלם ואיננו 'כי לקח אותו אלוהים' - כך מתאר אלרן את דמות הסב הגאה והזקופה, שנלקחת בחטף מן הבית - ונעלמת כליל. מעבר למסך האגדי נותרת מציאות מרה: הסבתא נותרת לבדה, בתה עגונה, שכן גם בעלה נלקח ונעלם. התיאור מרגש: "ואכן כך היה. שוב לא ראו אותו, לא נודע עליו דבר. והיא הייתה מתפללת בלילות, מקווה בימים, מייחלת בימים ומצפה בלילות. ובלבה ידעה. שאלה ולא נענתה. חיפשה ולא מצאה. תפילותיה נכזבו. הרבה ימים תמו ונגוזו, הרבה חודשים חלפו. הלך סבי ולא שב, היה האיש והנה כלא היה. כמו חתנו, בעלה של בתם הבכורה, אבי נכדיהם שגויס לצבא הטורקי בעל כורחו. כמו רבים אחרים. הלכו ולא שבו. הלכו ונמוגו". מכאן לוקח אותנו המספר למוטיבים אגדיים חדשים - מוטיב כד הכסף והאוצר הגנוז. כד הכסף, שטמן בעלה בחלקת האדמה הופך לכד מארץ האגדות, אבל החיים באחוזה המפוארת הופכים לחיים בגולה, שאין לה מוצא. חיי השלווה והעושר תמו - והסופר מוביל אותנו אל נתיב, שבו עולה השאלה היהודית: האם יש קיום ליהודים בגולה? האם הפתרון המדומה של חיים בלב עם זר, קיום בחסדי זרים, קיום על תנאי - האם לקיום כזה יש סיכוי לעתיד? האם לא הגיעה השעה לשוב אל החלום המשיחי הישן לשוב לארץ ישראל? אלרן בנה את דמות הסבתא המיתולוגית - וברור לנו, שמה שיוביל אותה לא יהיו שיקולים פרוזאיים או חומריים רגילים, אלא מטרה רוחנית, שאיפה מיסטית - והמסלול נרקם בעט אמן, לעבר המחוז הנשגב - הסבתא תסלול לעצמה דרך לארץ ישראל.

שתי עלילות מקבילות

מכאן מפלס המספר את עלילת הספר לשתי עלילות - הסבתא האגדית תעלה לארץ האגדות, לארץ ישראל - ואת עלילת המאבק למען העלייה, שמכאן מתחילה להיכתב שלב אחרי שלב, פרק אחרי פרק כסיפור שפותח נתיב אחר, דרך אל תקופה חדשה. העולם הוא עולמה של חביבה, נישואיה, חייה, ילדיה: הבת חביבה, שנותרה בבבל - הבת הארוסה שנותרה לבדה. המספר העד הוא בנה הצעיר של אותה בת, והכול מסופר דרך עיניו, דרך מידע שליקט, דרך עדויות שהגיעו אליו. סיפור העלייה של הסבתא לארץ מסופר כאגדת עלייתו של אברהם אבינו מארם נהריים לארץ הקודש: "השנה הייתה שנת אלף תשע מאות ושבע עשרה, והנה העולם לא נותר העולם שהיה. נעשה זה כמרקחה. כך, בעולם העשֵן והמדמם ההוא, יצאו סבתי ובני ביתה בדרך לא דרך אל הארץ, שהאנגלים כינו אותה פלשתינה. פלשתין, אמרו בארץ נהריים, והם שמו נפשם בכפם". מכאן יושם הדגש על סיפורה של הבת חביבה, אמו של מספר הסיפור: "ואילו אמי, שהייתה רק בשנתה החמש עשרה ומעט יותר כשנותרה מאחור, על-אף שנחבקה באהבה, לא פעם ולא שתיים היו גוברים עליה געגועיה והייתה מתכווצת בקרן זווית ובוכה". העלילות מצטלבות - כאשר מגיעים מכתבים מארץ ישראל לתאר פכים מסיפור ההתיישבות בארץ, עד להקמת המדינה. הבת חביבה מקבלת מכתב מאמה, סבתו של המספר, והמכתב מחברון הוא אך סמלי: מכתב מעיר האבות. הסבתא הקדושה הגיעה לעיר האבות. מכאן ואילך - נבנית העלילה סביב המאבק על החלום הציוני של חביבה ומשפחתה - וכאן ראש החץ הוא הבן, שבחר לעצמו שם סמלי 'כרמל'. דמותו של כרמל משולבת בסיפורי מחתרת שמעניקים לו הילה של לוחם חרות. אנו מתוודעים דרך דמות זו לכל סיפור המחתרת הציונית בהיסטוריה של יהודי עירק.

מאבק מתמיד - ציונות במחתרת

המספר בנה דמות של סבתא נערצת - ובשלב זה של העלילה נקשרים כתרי התהילה לאח הנערץ, כרמל. האח נמצא תחת מעקב הבולשת העירקית, בא ונעלם - והמספר משווה לו תכונות של גורם על טבעי. מדי פעם כאשר הוא נקלע לביתם, הוא מכנה אותו "מלאך". סיפור העלייה לארץ אינו מוצג כמעשה גבורה נוסח הוליווד, אלא כמאבק מתמיד, חיים במחתרת ובחשאי, מרדף מתמיד של השלטונות אחר משפחתו של כרמל, קשיים בניסיון הראשון לעלות לארץ. סיפור תלאות, שנותן לנו מבט מורכב - תוך קריאה במתח ובנשימה עצורה - על מעללי הגיבורים האלמוניים של המחתרת הציונית. כשבנו המוזר של השכן אבו עזיז, נעלם - מיד מופנה החשד לאחד יחזקאל המכונה 'כרמל' - ופרטי המעשה, שבו נאבקו כרמל ואותו ערבי שניסה להתאנות לו נותרים עלומים ונסתרים. המשטרה העירקית בעקבותיו של כרמל - ואנו נזכרים במשה שבא להושיע את עמו - ונמצא נרדף בשל התקרית שבה הכה איש מצרי. מסכת התלאות עד העלייה לארץ - הן של כרמל הבן החלוץ - והן של הוריו - משרטטת בצורה עלילתית, תוך שילוב מוטיבים של דרמה ומלודרמה את האפוס של העלייה מעירק לישראל. התפתחות העלילה חושפת פכים מן החיים של היהודים בקרב החברה העירקית, את שותפות הגורל בין המשפחות, שילדיהם חברים במחתרת הציונית, זרמים שונים שפעלו באותה תקופה בקרב היהודים בבבל.

דמות המספר - רומן חניכה

הכותב הוא נער מתבגר - והמאורעות מתוארים בפיו כמספר-עד, מתוך פרספקטיבה של מי שצמח בקרב משפחה יהודית, הערצתו לאח החלוץ, הקִרבה המיוחדת לסבתא שעלתה לארץ, ההזדהות עם הוריו הסובלים בשל הצטרפותו של כרמל למחתרת: מבחינה זו יש בספר של אלרן גם יסודות של רומן חניכה. ברומן של אלרן יש מצד אחד ניסיון לבנות דמויות הרואיות ומיתולוגיות - ומצד שני יש מציאות של 'ימי קטנות' - התבגרות, שבה המספר חווה יחד עם משפחתו מצבים של זרות, של אי ביטחון, של רדיפה מצד השלטונות, חשש כבד מהתנכלות כלפי היהודים - וברקע מהדהדת כל העת הטרגדיה של ה'פרהוד', הפרעות ביהודי בגדד בשנת 1941. פרקי המכתבים של הסבתא שייכים למציאות הישראלית ולהקמת ישוב חדש בארץ ישראל - ודווקא מכתבים אלה הם עילה לשלטונות לרדוף את המשפחה בבבל, שמקבלת דרישות שלום מן 'המהפכה הציונית'.

גולה וגאולה

החיים בפחד מצד אחד, וגבורת החלוצים שאינם נרתעים - מצד שני - וברקע חברה יהודית בניכר, בגולה, חברה במשבר, יהדות שעוברת טלטלה, עידן של תמורות. ההיסטוריה הספרותית מתארת מציאות מפותלת, שבה יש שילוב של גבורה ומיתוסים בצד חיים בחברה נרדפת בפחד ובחששות. העימותים המתמידים של אבי המשפחה עם אבו עזיז - מיטיבים לתאר את האיבה ליהודים, חיים בתוך גולה, זה לא הבית שלהם: אלרן מתאר את השטנה ואת התחושה של האב, שלעולם לא יוכלו היהודים לזכות בשוויון אמתי בגולה: "אבו-עזיז נעץ באבי מבט מהול בשטנה. מעולם קודם לכן לא החריף כך מבטו. אבא נרתע מפניו, אבל לא מפחד. הוא עורר בו שאט נפש. נפנה ממנו ופנה לעיסוקיו. לא יכול היה לשאת את העיניים שהנה שידרו משטמה כל-כך בנקל. הנה אפילו בור ועם הארץ כמוהו, אבא חשב, השקוע רוב ימיו במירוק של כלי נחושת ובשאיפה של עשן נרגילה מצליח לשטום אותי בגלל יהדותי... הם סבורים, שיש ביהודים איזו טומאה, עד כי חששו ממגעם. אבל רק כמה מאות דורות חלפו עלינו כאן, חשב, אולי בעוד מאה דורות יבינו, שאין בנו טומאה...ואז נהיה אזרחים שווים". הציפייה לשוויון מתנפצת אל סלעי המציאות, כפי שהאמנציפציה באירופה נסדקה - והובילה לשאיפה לארץ ישראל. היחסים עם הערבים מוצגים דרך התמודדותה של משפחת המספר עם הסביבה - ואנו עדים לצבעים השונים של התקופה: ניגודים בין יהודים למוסלמים, בין ציונות לקומוניזם, בין חברה מסורתית לחברה מבקשת מודרנה, וכמובן יש ברקע המתח הרוחני: הניגוד שבין גלות לגאולה. הסיפור מסתיים בישראל, והתקוות לסוף טוב ולאיחוד עם הסבתא ועם הבן החלוץ - עוברות טלטלה. החיים אינם סרט הוליוודי - ואלרן יודע לבנות סיפור אנושי מורכב ועמוק, תוך הדגשת המסר של הגורל היהודי - געגועים לציון ושאיפה להקמת בית - ומצד שני מציאות של הקרבה ושל מחיר הגאולה.

הסבתא והאח כרמל

דמותה של הסבתא ודמותו של כרמל האח - אלה החישוקים המלכדים את כל חלקי העלילה, ולפי פרק הפתיחה - זה סיפור שזועק להיכתב. ההרגשה היא, שהעלילה נכתבת - בקצב של מרדף, עד לרגע שבו הנשימה כמעט נעצרת: בפגישתו של כרמל עם הסבתא בת המאה, בסמליות של מיתוס. הנופך המיסטי השפוך על דמות הסבתא אינו מרפה, ומלווה אותה, גם כאשר כרמל מצליח לאתר אותה בהגיעו ארצה. הסבתא האגדית מזהה את הנכד הצעיר, שמעולם לא פגשה וקוראת לו בשמו, בטרם ימצא כוח להציג בפניה את עצמו ובטרם יוציא מילה. נביאה של ממש.

עדות האח הצעיר

עמוד לפני תחילת העלילה - מביא אלרן עדות של אותו אח בבגרותו, אותו אחד שסיפר את הסיפור, כמסיח עם המחבר שעליו הטיל את מלאכת חיבור הספר על חיי משפחתו: "יותר משישים שנה הייתי נעול בתוך עצמי ושאלתי, למה שתקו כך המלאכים. והנה סיפרתי לך כל מה שיש בי מאותן שנות ילדות שלי, שנים שאינן חדלות ללוות אותי. הייתי חייב לפרוץ את המחסום שבתוכי ולשחרר את הכאב הזועק, שנותר בי כל השנים. ועכשיו, אחרי שהקשבת לי, אחרי שכך נפתחתי, אני רוצה שתכתוב את זה. אני מבקש שתכתוב." נוצר כאן מצב מעניין ומורכב: כל הספר כתוב מנקודת מבטו של אותו עד, אך - בטרם יחל הספר - יש פנייה של אותו עד למחבר שיבוא ויכתוב בשמו את כל הספר. סיפור בתוך סיפור, תחושה של דרמה שהיא מחוץ לספר, דרמה של חשיפה ושל היפתחות, כורח הכאב. ואכן בסוף הספר כמו נסגר מעגל, ושתיקת המלאכים שהופיעה בפרק הפתיחה, שבה משביע העד את המחבר לספר את סיפורו, נפתח השסתום וכל עוצמת הכאב של הכותב, כל עוצמת האהבה לאחיו החלוץ שהוביל את כל העלילה, הכול מגיע לביטוי מרגש ועוצר נשימה: "אבל דבר לא יכול להחזיר אותו. ולו לרגע. לגעת. רק להגיע לאנחה המשחררת, אל סוף הגעגוע. אל ההשתחררות, שבתוך תוכי אולי איני רוצה בה, על-אף הכול, אלא רוצה דווקא להוסיף ולטבוע בכמיהה אליו וכאילו להאמין בבלתי אפשרי. לחשוב שאולי יום אחד, באיזו דרך לא ברורה נתעורר כולנו מחלום הבלהות שלנו והוא יופיע...". שתיקת המלאכים שהופיעה בפרק הפתיחה, פרק ההשבעה - חוזרת כתמונה של סגירת מעגל בסיום הספר: "כולם אותה הרוח, בכולם נגעה הגבורה והתהילה. ואני עומד ושותק, ואיך לא אשתוק אם באותו הלילה שתקו המלאכים". הסבתא הפכה למיתוס, האח כרמל הפך למיתוס, יש מעין תחושה של מימוש הפסוק: "בקרוביי אֶקָדֵש" - המלאכים לוקחים אליהם את הטובים ביותר, כדי שיהיו קרובים אליהם, ובשתיקתם הם מאפשרים זאת. והכאב במציאות רווית הדם והמאבק נותר לנצח, ושאיפת המספר היא להגיע לאותה "אנחה משחררת, אל סוף הגעגוע". טלטלה של חיים, טלטלה של מאבק למען המטרה, והכאב נותר הסיפור האמתי. גאולה שהושגה במחיר כבד, הקרבה, קרבן. המלאכים שתקו, הסיפור קם לדבר, עד כלות, עד שנגלה השבר והשכול מעבר למחלצות של האגדה, ההיסטוריה ההרואית, הציפייה המשיחית לארץ ישראל.