אם יש, עדיין, מי שמנסה לפקפק בנכונותו של אובמה לעמוד לצידה של מדינת ישראל ולראות בה את בעלת-בריתו הגדולה, הרי שיש בנאום שנשא כדי להסיר כל צל של ספק. רק מי שהוא סקפטי בדם יתייחס לדבריו כאל עורבא-פרח.
למען הגילוי הנאות עלי להודות שנמניתי עם אותם חשדנים בעבר. אחרי ככלות הכל היה זה אובמה עצמו שהפעיל לחץ אדיר על
בנימין נתניהו כדי שיגיע להסדר עם
מחמוד עבאס. הלחץ הזה לא היה לרוחו ובין הצדדים נוצר מתח רב.
בינתיים נפתח לו פרק חדש במערכת היחסים שבין שתי המדינות ואובמה הרפה מן הלחץ הזה. אחרי ככלות הכל יש לנשיא-ארה"ב צרות משלו, כמי שהעולם מונח על כתפיו, ומה שמתרחש במזרח התיכון אינו ניצב בראש-דאגותיו של ראש המעצמה מספר אחת בתבל.
שינוי אמיתי
ובכל זאת מצא
ברק אובמה לנחוץ להביע, עם הגיעו לארץ, את חום-ליבו לישראל. נאום התמיכה בה, הוכיח מעל לכל צל של ספק שהוא אכן מפגין כלפיה ידידות אמיתית. דבריו, שנאמרו קבל עם ועדה, היו הצהרת-כוונות של ממש וסביר להניח שימלא אחריהן.
אבל גם מי שהטיל ספק באובמה, מן הראוי שיעניק לו בשעה זו אשראי. אף אם איכזב משום מה בעבר, הוא זכאי לו בהחלט בגדול. את כנות דבריו ניתן להעמיד במבחן די פשוט: זו הרי הקדנציה האחרונה שלו כנשיא, ולקול היהודי שוב אין כל משקל.
כך או אחרת ברור למדי שאובמה פתוח לשינוי של ממש. הוא נחוש להביא לפריצת-דרך אמיתית במזרח התיכון הגועש ורותח. חיסול הסכסוך הישראלי-פלשתיני והשגת הסדר של שלום באזור יכניסו לא רק את ברק אובמה לספרי ההיסטוריה, אלא, כמובן, גם את בנימין נתניהו.
