המאבק על ירושלים

1929. ב-23 באוגוסט כל המנהיגות הציונית הייתה בקונגרס בציריך. ויצמן הצהיר שהמצב בפלשתינה "משביע רצון". המופתי נאם נאומי הסתה ואז נסע לסוריה. דיווחים על התארגנות הערבים להתקפה אלימה על היישוב הובאו לידיעת הממשלה. האוויר היה טעון בחשמל. ג'ון צ'נסלור, הנציב העליון, עשה מבצע איסוף נשק מהשוטרים היהודים, כדי להרגיע את הערבים, ונסע לחופשה. באותו יום בירושלים, ד"ר וולפגנג ורעיתו גב' נעמי פון וייזל ("הזוג המלכותי" כפי שנקראו באחד במגזרי העיתונים שמצאתי) הלכו להיפרד מסטימצקי. בעוד שעות אחדות הם יסעו לנמל יפו ויעלו על האונייה לניו-יורק, בשליחות אולשטיין פרלאג, קונצרן התקשורת הגרמני. וולפגנג היה כוכב בשמי העיתונות באירופה. ככתבו המיוחד של אולשטיין במזרח הקרוב וארצות האיסלאם, סיפק לעולם לראשונה תמונה גיאופוליטית על המזרח הקרוב וארצות ערב, הן רצינית והן אינטימית-ססגונית, שזורה בסיפורי הרפתקאות אישיות, ובתעמולה פרו-ציונית שלא רק שלא הצניעה את המטרות המדיניות של התנועה הציונית, אלא עוד הוסיפה, כמובן מאליו, ורקמה אותן לתוך מארג האינטרסים של המעצמות; גם את המסע המתוקשר למזרח התיכון של ספינת האוויר, הצפלין, כמה חודשים קודם, שפון וייזל היה בין נוסעיו המכובדים, הוא הפך לתעמולה ציונית: את הנוסעים הוא הדביק באמונה הלוהטת שלו בשיבת ציון, ואחרי שקרא את מגילת אסתר בעודם חגים מעל ירושלים, הישקה אותם ביין כרמל מזרחי לחיי מדינת היהודים. את הפלטפורמה העיתונאית והסנסציה שעורר הצפלין ברחבי העולם הוא ניצל, ולמרות שאנגליה התנגדה נחרצות לעגינת הדג הנפוח על אדמת ארץ-ישראל, בדיוק מאותה סיבה, פון וייזל והמעריץ שלו, ארתור קסטלר, שאותו מינה להיות הכתב על הקרקע, הציפו את העיתונים בידיעות מקודדות על מסע הצפלין בשמי הארץ כגון "אירופה באסיה מברכת את אירופה באוויר" – ממש ברית אחים בין היהודים בפלשתינה ובין אירופה... אחרי הרפתקאות כאלו ואחרות, עמד "der Weisse von Zion" "החכם מציון" של אולשטיין להישלח לוושינגטון. כמו בכל דבר שעשה, גם לוושינגטון רצה פון וייזל לנסוע על-מנת לקדם את "שיבת ציון". השאר היה רק תירוץ. אני רוצה להזמין אותכם לדלג לירושלים של אז – "עיר בירה בגודל של כיס" – כפי שכתב עליה סבי. הישוב היה קטן, פרובינציאלי, אך עשוי פסיפס מרתק מבחינה אינטלקטואלית. תערובת של דמויות אחוזות חשדנות וקנאות לכל שינוי וכפירה, מול פליטים מבירות אירופה שרצו לברוא עולם מבראשית, להגשים רעיונות נשגבים, להנביט חיים חדשים בעיר מצועפת שכבות של היסטוריה ואבק. מן הסתם סיימו כבר הפון וייזלים להיפרד משכניהם משפחת בן-יהודה. אליעזר בן יהודה שמשך את השפה מארונות הקודש אל עגלוני הרחוב ומשחקי ילדים, רצה שוולפגנג יעברת את שמו מוייזל לעוזיאל, ומשסירב, איבד בו אליעזר עניין. אבל בנות המשפחה – לא; להיפרד מאבל פן שצייר את נעמי, מד"ר טיכו או מאיתמר בן אב"י עורך "דואר היום"; ודאי נפרדו מלודוויג בלום הצייר, שהיה ידיד נפש של וולפגנג ושותף לחלק ממסעותיו בארצות ערב, אולי עצרו לשתות לימונדה אחרונה בבית הקפה הערבי שלמרגלות החומה, היכן שהיה יושב עם ד"ר יהודה מגנס ודן בבעיות האוניברסיטה העברית הראשונה...מדוע היה חשוב לפון וייזל להספיק להיפגש עוד עם סטימצקי – לא אדע.

מלכות יהודה השלישית

ב"דואר היום" פורסם מאמר מפרי עטו הטוען שהאקזקוטיבה בראשות ויצמן אשמה באירועי תשעה באב בכותל, שכן כבר ביום כיפור בשנה הקודמת, אחרי ההתנפלות של המשטרה על המתפללים בכותל, היה עליה לקבוע עמדה ברורה: לדרוש מממשלת המנדט להעניש את הפקידים האשמים, או להודיע כי הכותל אינו חשוב בעיניה. בשעה 1:00 בצהרים ביום פרסום המאמר, עלו מאות ערבים על השכונות היהודיות של ירושלים, חמושים באלות, סכינים, חרבות ונשק חם. צעקות נשמעו מהרחוב. אנשים חלפו בריצה מבוהלת על פני חלון החנות. וייזל אמר: אני הולך לראות מה קורה, ועם גיליון "דואר היום" בידו, יצא – כעיתונאי, כרופא, כציוני לוחם. הוא אף פעם לא חבש פחות משלושה כובעים על ראשו. כשיצא, פגש במרוצתו את אורי צבי גרינברג, וביחד הם רצו לשער יפו. שם ראה טור כפול של שוטרים ערבים ובריטים וכ-200 ערבים שנופפו בחרבות ובפגיונות, במקלות ובאלות. השוטרים לא התערבו ולא עצרו אף אחד, כשיהודי שנקלע למקום הוכה שוב ושוב עד שכבר לא קם. 130 יהודים נרצחו באותו יום. מאות רבות נפצעו. וולפגנג פון וייזל ריחף בין החיים והמוות. "דואר היום" פרסם את תמונת אותו גליון מגואל בדמו, תפילות נערכו לשלומו, בית ספר נקרא על שמו, והופצו גלויות עם תמונתו. כשהביאו אותו חסר הכרה לבית החולים, שאל אחיו של ויצמן על זהות הפצוע שכל כך הרבה רופאים טרחו עליו. אמרו לו. אמר: "חבל שלא הביאו אותו מת". וכשמושל ירושלים קית רוטש הגיע לבקר את הפצועים, ובנוסף לאנגלית, הוא דיבר ערבית שוטפת עם הצוות ועם הפצועים – אלה שיכלו לדבר. אף מילה בעברית. הרופאים והאחיות בבית החולים "הדסה" השתנקו מעלבון. הוא נכנס לחדר שבו שכב פון וייזל, מתנדנד בין רגעי הזייה ואיבוד הכרה. למראשותיו ישבה סבתי, נעמי. הוא היפנה את גבו אליה ואמר לשני הרופאים שליוו אותו: Please tell Mrs. von Weisl that I am terribly sorry to see Dr von Weisl in such a state. I am terribly sorry I couldn't speak to him. (אנא אימרו לגב' פון וייזל שאני מאוד מצטער לראות את ד"ר פון וייזל במצב כזה. אנו מאוד מצטער שלא יכולתי לשוחח עמו). סבתי לא נשארה חייבת אף פעם: Don't be so sorry. Even if he would not be in such a state he would not talk to you. (אל תצטער כל כך. גם לולא היה במצב כזה, לא היה משוחח עמך). אחרי שעזב רוטש את בית החולים, נכנסו לחדר צוות הרופאים והאחיות וכל מי שיכול לגרור את עצמו והודו לה על שהצילה את הכבוד. ב-14 בנובמבר בישיבת הבוקר של ועדת שאו "הד"ר פון וייזל, כחוש וחיוור מאד, נכנס עם אשתו מזה והאחות מזה. הוא ניגש לכיסא העדים, חובש כובעו קודם שבועה ויושב". כשנתן את עדותו לפני הוועדה, פלט עורך הדין של ההנהלה הציונית שוייזל אינו ציוני אלא רוויזיוניסטי. וייזל נשאל והסביר את הבדלי הגישות בין רוויזיוניסט וסתם ציוני: הוא מסכים לדעתו של ויצמן שהפתרון לכותל נמצא בידי היהודים ותלוי בעלייה מוגברת של יהודים לארץ, אבל המפתח לעלייה אינו נמצא בכיסם של מיליונרים אמריקניים – כפי שויצמן וחבריו חושבים, אלא בידי הנציב העליון והממשלה הבריטית. אבל לא כמתת חסד. פון וייזל לא סמך על הכרה מוסרית של איזה לורד או קצין במסכנותו או בזכותו של העם היהודי. פון וייזל – חסידם של מקס נורדאו וד"ר בנימין זאב הרצל – בז לפוליטיקה שנשענה על רחמים ופילנתרופיה. תוכנית פוליטית אינה יכולה להיות תלויה בשאלה מתי ייתן פלוני כסף או כמה, אלא בבריתות של אינטרסים. פון וייזל הטיף להעמיד את הדרישה מאנגליה לתמוך בהגירת יהודים חופשית לארץ ישראל, מול ערבות ש"אנחנו" – "מלכות יהודה השלישית" (מונח שהוא טבע ב-1921, ושהיטלר כנראה העתיק ממנו מבלי להתחשב בזכויות יוצרים) – ניתן לאנגליה שיבטיחו את האינטרסים שלה במזרח התיכון. "פלשתינה יהודית בת 4-3 מיליון תושבים יהודים כמדינה חזקה בין בגדד וקהיר" תבטיח לחזק את האינטרסים של בריטניה במרחב השמי ואת הגשר שלה להודו. התוכנית של וודג'ווד ל"דומיניון השביעי" מ-1929 דיברה בדיוק על אותו דבר. אלא שפון וייזל הטיף ברוח זו כבר מ-1921, וכדי לשריין את שיתוף הפעולה הבריטי, הייתה לו גם תוכנית זירוז: בוואריאציות שונות ובתקופות שונות הציע פון וייזל לארגן צי של כמה אוניות מלחמה ו-30 אלף בית"רים ונשק (פעם ציוד של קורפוס אוסטרי ופעם נשק פולני שאמור היה להימסר במים לא טריטוריאליים), ולכבוש את הארץ בכוח עם דגל בריטי ואמר: "יהיה לאנגלים קשה מאד לירות על דגל בריטי. נבוא בשם הוד מלכותו. זה לא כל כך פשוט כמו שזה נשמע (האיש היה מציאותי. אני לא יודעת למה אמרו עליו שהוא הרפתקן), אבל זה ייתן לנו יתרון".

הכותל הוא זוטות שאינן מצדיקות קבלת שוחד

אב"א אחימאיר התייחס לתגובתו של עו"ד מרימן בוועדת החקירה על כך שפון וייזל אינו ציוני: "מהו פון וייזל? זה אולי העיתונאי הראשון שכתב על ציונות גאה בעיתונות הגרמנית הגדולה? יום יום דורכים פקידי מלון יוז על המדרכה, שבה נשפך דמו של פון וייזל, ואחרי זה 'פון וייזל אינו ציוני, כי אם רוויזיוניסט'. צדקת, מיסטר מרימן, אם הציונים הם אלו שטלגרפו הללויה לכבוד המשטרה הארץ ישראל, הרי אין כל ספק שווייזל, חבריו ותלמידיו יחשבו לחרפה לעצמם להיחשב לציונים. בין ציונים כאלו לא יחד כבודו של פון וייזל". (דואר היום) ווייזל מסכם את האירוע שכמעט קיפד את חייו כך: "'העורק הפואטי' שלי נסתם ב-1929 על-ידי פיגיון ערבי. (זה מה שהיה באמת חשוב. לדעתו הבעיה הייתה ההגיינה הלקויה של אותו פגיון ערבי. כדי להבין את גודל האבדה צריך לדעת שוולפגנג כתב שירים מגיל 5. בשנות נעוריו הוא פשוט דיבר בחרוזים). מאז לא כתבתי יותר שירים. כל השפות הזרות שידעתי נמחקו. גם אוצר המילים שלי בגרמנית הצטמצם. עושר השפה חזר רק לאט לאט. אבל שירים לא כתבתי מאז...". קדם לזה... כשבוע לפני כן, יום אחרי תשעה באב, ב-16 באוגוסט שמע פון וייזל על התפרעות אלימה של ערבים בעיר העתיקה ובכותל המערבי, והזדרז למקום. הוא הלך לשם במחשבה שאם ייהרגו יהודים ליד הכותל, ייהרג הוא עימם. בדרך עצרו אותו שוטרים ערביים ורצו למנוע ממנו להגיע לכותל. הוא הודיע להם שאין להם זכות למנוע ממנו זאת. שוטרים אנגליים שהיו במקום ושעבורם למילים "חוק" ו"זכות" יש צליל מהפנט, פינו לו את הדרך. ליד הכותל הוא מצא כ-40 - 50 ערבים – גברים, נשים ונערים, שולפים את הפתקאות מבין החריצים שבכותל. את פיסות הניר קרעו ורמסו ברגליהם. על הרצפה שלפני הכותל היו שלש ערמות אפר – אפרם של ספרי תפילה שרופים. קומץ ממנו הוא לקח ושמר. היו אלו שאריות ההפגנה האלימה, שאישרה הממשלה הבריטית לערבים לקיים בכותל המערבי, במענה להפגנה שהתקיימה יום קודם של יהודים שמחו על ההפרעות בחסות הממשלה לתפילת היהודים באתר הקדוש. מיותר לציין שהיהודים לא ביקשו ולא קיבלו אישור להפגין ברחבה של כיפת הסלע. ד"ר פון וייזל היה היהודי הראשון שבא אל הכותל. מלבדו היו שם כמה שוטרים, שלא נקפו אצבע לעצור את חילול הקודש. הוא קרב אל האבנים, התפלל ובכה כתינוק. קדם לזה... בבוקר יום כיפור תרפ"ו (1925) ירד וולפגנג דרך הסימטאות הצרות והחצרות העלובות אל הכותל המערבי. ערבי שהוביל את חמורו עמוס בזבל מדיף צחנה, חצה בהתרסה את זרם האנשים הלבושים בגדי חג, שנצמדו לקירות. רחוב צר, מצד אחד חומת האבנים העתיקה, מצד שני בתי המוגרבים העלובים, המפנים את גבם לאבנים הענקיות, הם העדות היחידה לפאר שהיה, ולחורבן. בקושי 50 צעדים לאורך ו-5 צעדים לרוחב – זה כל מה שנשאר ליהודים מבית המקדש. מסדרון צר. לשם הלך כל יהודי שומר מסורת עם הגיעו לראשונה לעיר הקודש, וקרע את בגדו לאות אבל. שם שפכו יהודים את מר ליבם הפרטי והלאומי, בדממה, בדמעות או בזעקות. שם, בין ערמות זבל וחמורים, עמדו יהודים והתפללו בחרדת קודש ביום הנורא ביותר בשנה.

וולפגנג השעין את מצחו אל האבן הקרירה. מהחריצים בין האבנים הציצו אליו תחינות בני-עמו, דחוסות, קמוטות לתוך פיסות נייר קטנות. תמונות מבירות אירופה, של מונומנטים עתיקים שערכם האמנותי עולה לאין שיעור על חומת האבנים השחוקות האלה, עלו בדמיונו, מצֵבות של עמים ומלכים אדירים – כולם אתרים מפוארים. אבל רק החומה ברובע המוגרבים המלוכלך בירושלים חיה, כמו אהובה, בליבו של עם שמלטף ומנשק אותה.

על-פי המשפט הטורקי, אסור היה להעמיד ספסלים בדרך ציבורית, אסור היה אפילו לעמוד, לא כל שכן להתפלל. כשהאנגלים כבשו את פלשתינה מידי הטורקים, הם מיהרו לאשרר את החוק הזה (כנראה הם חשבו שהאיסור הזה ירד לארץ יחד עם עשרת הדיברות). בימי הטורקים היה בקשיש חד-שנתי מרכך את הממונה על החוק, והוא היה מתעלם מכמה ספסלי עץ, מן המעמד של שליח הציבור, או המחיצה הסמלית, שדמתה לווילון אמבטיה, שהפרידה בין נשים וגברים. אבל ממשלת המנדט הבריטי לא הייתה מושחתת – היא לא לקחה שוחד בשביל זוטות כאלה. בשעת הצהרים, בשיא החום, כ-150 מתפללים, גופם רועד מבכי, חלש מהצום, נדחקו אל האבנים הקדושות. ארבעה שוטרים ערבים הופיעו. מבלי לומר מילה, דחפו את הנשים, את הישישים היושבים, שקועים בתוך מחזורי התפילה שלהם, משכו את הספסלים מתחתיהם, ולקחו את המעמד הקטן מתחת ידיו של שליח הציבור. פרצה מהומה. היו שניסו לדבר על ליבם של השוטרים, היו שנזפו בהם, היו שהטיחו ראשם אל האבנים שכבר ראו כל כך הרבה סבל והשפלה, ובכו, היו שהחזיקו בחוזקה בספר, עצמו עיניהם, שפתיהם וגופם נעים בדבקות נואשת.

בקפה פנתיאון הוקמה התנועה הרוויזיוניסטית

גם לפני שנה היה פון וייזל כאן בליל תשעה באב. גם אז קירר את מצחו כנגד האבנים, ליבו גדוש דאגה, יודע בוודאות שעוד יישפך כאן דם רב. הוא דיבר אל האבנים היקרות, התפלל שתינתן לו הזכות למנוע את האסון הבא. מישהו לצידו מלמל תפילה. בקצה החומה ישבו ילדים ערבים ותופפו כמצוּוים בכל כוחם על פחי נפט ריקים, צחקו וצרחו. וולפגנג הרים את מצחו מהאבן והביט במקור הרעש ובמתפללים הזקנים השותקים, שפתיהם נעות בדממה. הוא כבר עשה צעד אחד או שניים לכיוון הפרחחים, ידו התרוממה לתפוס אחד מהם ולהנחית איזו סטירה מצלצלת, שתבריח את החבורה. אבל יד אחזה בו, עצרה אותו, "אין לנו זכות להתפלל כאן... הכותל המערבי לא שייך לנו. הכיכר היא ציבורית. לערבים מותר לעשות כאן רעש, להוביל אשפה מתי שהם רוצים. לנו אין זכויות...". אז, לפני שנה, הוא נתן לידו ליפול לצידו. אבל היום... נוסדה התנועה הרוויזיוניסטית, שדרשה להכריז בבירור כי מטרת הציונות היא הקמת מדינה יהודית, ולפעול למען זה על-ידי הגירה המונית ולא "איכותית" ליצירת רוב יהודי בארץ ישראל, כי בפוליטיקה מכריעים המספרים. כמו-כן דרשה התנועה את הקמתו מחדש של הליגיון היהודי – או במילים אחרות: צבא, בנימוק שאין לסמוך על הרחמים או הכידונים הבריטים, ואין לדרוש או לצפות מאנגליה להקריב את דמה ואת האינטרסים שלה למען היהודים.

בנאומו הזכיר ד"ר הופמן מווינה כי היוזמה לייסוד התנועה הרוויזיוניסטית הייתה של ד"ר וייזל.
• * אחרי שייסד את הסניף הרוויזיוניסטי בווינה, וולפגנג – ביחד עם ד"ר יעקב ויינשל בחיפה וד"ר אברהם ויינשל בתל אביב, ובניגוד לרצונו של ז'בוטינסקי – פעל לייסד את המפלגה הרוויזיוניסטית בארץ ישראל. ביולי של אותה שנה התאספו 11 נציגים בחדר האחורי של המרפאה של ד"ר יעקב ויינשל ברחוב אלנבי 106 בתל אביב, וייסדו את המפלגה הרוויזיוניסטית בפלשתינה. ד"ר וייזל דרש שהמפלגה בארץ ישראל תכתוב את התוכנית, שהוועידה שהתקיימה בפריז באפריל לא הצליחה לעשות.

העיקרון שהינחה את סבי היה "פשוט כמו סטירת לחי", והוא היה פועל יוצא של הדחיפות להציל את מיליוני היהודים. מאז תום מלחמת העולם הראשונה הוא ניבא את מפולת "העולם של אתמול", ואת השואה שזו תביא על יהודים. הוא לא הלך שולל אחר פלאי האמנות והמדע או העידון של התרבות האירופית, ולא חלק עם סטפן צווייג וחבריו האינטלקטואלים את החלום של "האדם האוניברסלי", ולא את זה של הפציפיסטים שצעקו "לעולם לא עוד מלחמה", ש"יכלו באותה מידה לצעוק את הסיסמה 'לעולם לא עוד נזלת'". גם החלום הקומוניסטי או הסוציאליסטי לא הבטיח בעיניו דבר לעם היהודי, להפך. רק חלום אחד, חלום ישן נושן, הבטיח לעמו חיים – אם גם במחיר דמים: השיבה למולדת. אז לפני שנה הוא נתן לידו ליפול, אבל היום... "בואו! נלך למושל. נתלונן. לא ניתן לזה לקרות", קרא וולפגנג והחל לצעוד בנחישות, בנעלי הבד שלו לשער שכם, מקום מושבו של מושל ירושלים. כמה עשרות מתפללים צעדו אחריו, כולם עטופים בטליתות מתבדרות בגאווה, לופתים תחת זרועם את המחזורים כמו היו אלה כלי נשק. הם עלו דרך סמטאות העיר העתיקה, נכנסו לבית המושל מבלי לשעות לקריאותיו של הזקיף, והתפרצו לחדר העבודה של סר רונלד סטורס המופתע. סטורס לא היה אנטישמי או אנטי-ציוני, חלילה, אלא רק אחד החסידים הנלהבים של קולונל לורנס ושל האסכולה שתמכה ביצירת ערב הגדולה. הצהרת בלפור והיהודים היו תקועים בגרונם. למראה חבורת הגברים הקולנית שנדחפה דרך דלת חדרו כמו כדור מלוע של תותח, הוא קם לאט מכיסאו שמאחורי השולחן הכבד, הביט חליפות בקבוצת היהודים העטופים בטליתות, שצעקו וגערו בבליל שפות ותנועות ידיים פראיות, ובשומר שרץ אחריהם, ובגבר הצעיר שעמד מולו והציג עצמו, ד"ר וולפגנג פון וייזל, נציג אולשטיין למזרח התיכון. סר רונלד סטורס ידע מתי מוכרחים לוותר. כתבות בעיתונות הבינלאומית על כך שתחת המנדט הבריטי יהודים אינם יכולים להתפלל במקום הקדוש להם – לא היו רצויות לסטורס, שהיה הומניסט ואספן של אנשים. הדוקטור האירופי הצעיר שהציג עצמו באותו יום כיפור, סופר, עיתונאי, בעל תואר אצולה, שבא לבוש פפיון ונעול במשהו שדמה לגרביים, וקשר באלגנטיות וינאית את העיתונות הבינלאומית ואת ספסלי המתפללים... מצא חן בעיניו. הוא הורה למשנה שלו, קפטן קוסט, להחזיר את הספסלים לסמטת הכותל. סדר העבודה הקדוש נמשך. הייתה זו יריית הפתיחה של המאבק על הכותל המערבי.