ואז זה קורה,
כל תחושת הכאב, הפגיעה, העצבות הזאת שעוטפת וצובטת, המירמור, הקינאה, הפגיעה, כבר אמרתי הפגיעה?! האגו המסכן שלי, שקיבל לו בוסט רציני לפנים.
כל אלה ביחד איתי, לא מניחים לי לרגע ואני יושבת לי במכונית, ממאנת להיכנס הביתה. משהו בי כ"כ רוצה פשוט להירדם פה, במקום הזה, רווי אוויר מזגן חונק ולשמוע איזה שיר של אריק איינשטיין.
אז אני מנסה למצוא ערוץ ברדיו שיעצים את רחמיי העצמאיים, משהו מתנגן אבל זה לא זה, אני מנסה ומשנה, מנסה ומשנה...וואלה?! גם הסוזוקי שלי החליטה היום להפנות לי עורף.
והכל צורם באוזניים, שיר לועזי, שיר עיברי...לעזאזל למה אין שיר טוב כזה, שיתאים בדיוק לתחושה הזיפתית שלי, אני דופקת על הרדיו, אולי זה יעזור וזהו.
ואז זה קורה,
אז הכל מתפרץ, איך שרים "זרם קט קולח" או משהו כזה, אז זהו שלא. זרם אדיר קולח החוצה...בכי!
בעצם לא סתם בכי, סוג של בכי קורע לב שכזה,זעקות שבר מלווים בקינוחי אף רועשים. אני בטוחה שאם מישהו מבחוץ היה שומע חלקיק קטן מזעקות השבר שלי, היה מזדעזע מעוצמת הקול.
האמת לא ידעתי שאני מסוגלת לעוצמות כאלה, פשש!!!...מדהים. או ששלוש לידות פתחו לי את הגרון או שזה שיעור ניסיון בפיתוח קול שבדיוק לקחתי לפני שבוע.
אני כבר המון המון המון המון זמן חשה את התיסכול הזה. תיסכול זו מילה קטנה לעומת התחושה האמיתית שלי, זיפת, חרא, אומללות, רחמים עצמיים, you name it!.
אני מרגישה כאילו הכל השתבש לי.
הכל היה ברור פעם, ועכשיו כאילו כלום, כאילו מההתחלה בעצם, ושיט! אין לי כוח שוב פעם להתחיל.
התחושות האלה ממלאות אותי, מרוקנות אותי, ואני תשושה בעיקר תשושה מכל הטלטלה הריגשית הזו שממלאת את חיי בשנים האחרונות. איזה שנים אחרונות,על מי אני עובדת, כל חיי, כן...כל חיי. אוף!. אני רוצה עזרה ...פשוט עזרה כמו שילד מבקש. כזאת תמיכה גורפת, לדעת שמישהו ייקח על עצמו את הנודניקית הבכיינית מהמכונית הכחולה, אח... הנה שוב הרחמים העצמיים האלה חוזרים בשנית, שלישית, אני כבר לא עוקבת.
אני פשוט מתה לצעוק, לצעוק ולצעוק ושמישהו לעזאזל ייקח כבר אותי, יעטוף אותי, שיעזור לי, שימצא לי, שיביא לי. בעיקר יעזור לי למצוא את עצמי.
נמאס לי כבר לחפש את עצמי לבד!
אני כולי ילדה, רק בת 38!.
רוצה מנטור, רוצה גורו, שיגיד לי, לא חמודה, אל תעשי את זה, לא, אל תלכי לשם, לא, על תיכנסי לזה, הנה בואי תיראי, עושים את זה כך והנה כנסי שם. שם זו הדלת שתפתח לך הכל, ושם את רואה? שם יש את מה שאת מחפשת, והנה את רואה שם, לא ..לא זה. ההוא ששם, הדלת הלבנה, זו הדלת של החבר שלי, ההוא שסיפרתי לך עליו, הוא יימצא לך כבר עבודה, כזו טובה עם משכורת נאה והיא גם תתאים לך, כי תוכלי לחזור הביתה מוקדם להיות עם הילדים, בואי...אני אדאג להכל, שבי בשקט, כמו נסיכה, אל תזוזי.
וכמו בעלת תואר בפסיכולוגיה אני מנתחת בין בכי לבכי: הם דפקו אותי, כן גם ההם שגידלו אותי וגם כל ההם שסובבים אותי, ועכשיו כמו איזה ילדה אני יושבת במכונית בוכה, מה זה בוכה, הלב נקרע.
לא רוצה כלום, עיזבו אותי בחייאת אמא שלכם. צריכה שקט.
רק שקט!
ואז איזה שכן אחד עובר ואני קצת נבהלת מאיך שאני בטח נראית.
לא נעים, הוא אבא של ילד מהכיתה של הבת שלי.
אני מורידה את הראש כאילו אני מחפשת משהו חשוב שם בדשבורד.כשהוא עובר, אני מחליטה שזמן הרחמים העצמיים והיללות שלי עבר.
יאללה הביתה.
להיכנס ולשאול איך עבר הערב, אם אכלו? מה אכלו? כמה אכלו? היו ירקות? למה לא חתכת ירקות ,אתה יודע שזה חשוב ולא, מיץ פטל לא נחשב ירק. היו בעיות במקלחת עם הקטנה ,שלא אוהבת שמרטיבים לה את הראש, וכבר אי-אפשר כך, שבועיים שלא חפפנו לה, וההיא חופרת כל יום בחול עם הראש ולא עם הידיים. הגדולה הכינה מערכת? האמצעית סיפרה לך מה קרה היום בגן? הייתה בעונש, צריך לדבר עם הגננת זה לא מתאים העונשים האלה, שמת את ההוא נגד יתושים? כי זה פשוט בילתי נסבל, צריך להתקשר למועצה שידבירו שם את השלוליות ממול. אתה אכלת? מה אכלת? כמה אכלת? אכלת ירקות? לא, טחינה לא נחשב ירק. שתית? מה שתית? הכי טוב מים. עוגה אכלת? כמה אכלת? היה טעים? טוב יאללה חמוד מחר עוד יום.
אני במקלחת.
