להיות קשיש בישראל זה להיזרק לכלבים, ללא כל חמלה מינימלית. על הנייר הוא משויך, אומנם, לגיל הזהב, אבל בפועל מנת-חלקו אינה אלא תוגה בהחלט לא נוצצת.
להיות זקן בארץ שלנו הוא להפוך באחת לקורבן ציבורי ולמטרד חברתי. ראו מה שקרה השבוע לניצול השואה בחולון ולנהג המכונית הפרטית בהרצליה. שניהם הותקפו בידי בריונים צעירים. העילה לתקיפות בשני המקרים היא אחת: הקשישים פשוט עלו להם על העצבים; במקרה הראשון משום שהעז להעיר לצעירים על ששיחררו את כלבם בגינה ציבורית, ובמקרה השני משום שנסע לאט מדי על-פי גירסתם.
ללא רחמים
שני המקרים הם, בסך-הכל, סימפטום לזלזול ולבוז העמוק שרוחשים בני הדור הצעיר לזקנים חסרי האונים. אלה שאינם מסוגלים להגן על עצמם מפאת מגבלותיהם הפיזיות המובנות מחמת גילם המתקדם. המציאות מוכיחה בעליל שזקנים בישראל מותקפים חדשות לבקרים, ללא רחמים, בדרך המלך וגם בקרן-רחוב. תיקיהם נחטפים מידי רוכבי-אופנוע שחולפים לידם בסמוך לכביש; דמי הביטוח הלאומי נשדדים מהם בחטף ליד הבנק, ללא כל בושה; והם גם קורבנות מועדפים בפריצות-לבתים, רק בשל חוסר האונים שהם מגלים.
הקץ לאנרכיה
נציגי מפעלים וחברות אינם מהססים לעבוד עליהם בעיניים, למכור להם "לוקשים" בשיחה טלפונית ולהבטיח שיקבלו בה הרים וגבעות, אלא שבסופו של דבר הם מציבים אותם בפני שוקת שבורה ומנצלים את תמימותם עד אין קץ.
לאנרכיה הזאת צריך עכשיו לשים מחסומים. אחרי ככלות הכל, הזקן הוא חסר-אונים כתינוק וראוי בהחלט להגנה מירבית על גופו ונפשו, ולו בשל מגבלותיו המובנות. כן, והוא גם ראוי לקורטוב של יראת-כבוד, גם אם חלפו לבלי שוב הימים של "בפני שיבה תקום" באוטובוס. אחרי ככלות הכל, המרחק בין הזלזול המופגן לאלימות של ממש הוא קצר למדי.