שבעת השבועות המפרידים בין פסח לשבועות מקרבות אותנו לשתי יצירות, הקוראות לנוכחות באורחות חיינו. מ"ארמי אובד אבי" (דברים כ"ו 5, המובא גם כהגד בעל משמעות בסיפור ההגדה) עד ההיאחזות בארץ התמודד העם עם מהמורות של רעב ומלחמות קיום קשות. התמודדויות החובקות בחובן עוצמות רוח הבאות לידי ביטוי בסיפור ההגדה ובמגילת רות.
מגילת רות מספקת לנו שלל תופעות יחידאיות במקרא. רק במגילת רות נמצא תיאור דמות בזיקתה אל האשה - "אֱלִימֶלֶך אִישׁ נָעֳמִי" פרק א' 3. הספרות המקראית מאופיינת בכך שהאישה נזכרת ביחס לגבר - אשת לוט, בת יפתח. חלק רב של המקרים הן אלמוניות ללא שם, וכל הזהות השמית נתחמת ביחס ובזיקה לגבר. גם כשהן עצמאיות, לרוב הן נמדדות על-פי התועלת שהיא מביאה לגבר - לבעל. כך הוא המקרה בתיאור אשת חיל בפרק ל"א - "הָיְתָה אֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחַק תָּבִיא לַחֲמָהּ ... וְנוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעֲלָהּ", או באותו ספר בפרק י"ב 6 - "אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעֲלָהּ , וּכְרֶקֶב בְּעַצְמוֹתָיו מְבִישָה".
מדוע אנחנו קוראים את מגילת רות - סיפורה של גיורת מואביה, שנישאה בסופו של דבר לבועז, מבני העילתה בעירו, בית לחם - דווקא בשבועות, חג המקובל לציין בו את מתן התורה.
הפרשנות החזל"ית מציעה שני רעיונות עיקריים במענה לשאלה זו. האחת הרואה ברות דוגמה לקבלת המערכת שהתורה מייצגת. השנייה יוצאת מנקודת מבט, שבלעדיה לא הייתה ההיסטורייה היהודית יכולה להימשך כפי שנמשכה, בתוקף היותה בסופו של דבר הסבתא רבא של דוד המלך.
רות - בת לעם מואב המנואץ בכתובים - מזדקרת במלוא עוצמתה המוסרית והערכית. היא נותנת שיעור לכל אנשי בית לחם מה זה מוסר. רות עושה להם בית ספר ומכניסה את כל בני העיר הממוקמת בהרי יהודה לרזי רזים של המופת האנושי.
היותה בת לעם המואבי, שהתורה מנדה אותו ואסרה עלינו לבוא בקהלו, חייבה את חז"ל לשורה ארוכה של התפתלויות והתחבטויות, עד שמצאו את הפתרון. לדבריהם, התורה באוסרה כל מגע וחובת חרם דורות על בני עמון ובני מואב השתמשה בלשון זכר. במקרה שלנו, על-פי "מסכת יבמות", היות רות המואביה, נקבה, הרי שלגביה לא חלים ציווי החרם והנידוי. החרם הוא רק כלפי זכרים. כשם שהמצרים במצרים ביקשו את נפשם רק של זכרים עבריים, כך התורה מחרימה רק זכרים מואביים. אודה, שקשה לי ההסבר שבמסכת "יבמות".
אני מתייחס לפתרון במסכת יבמות, "המכשיר" את רות, כהיגד דחוק. עבורי, רות אינה זקוקה לשום הכשר מאף לא גורם הלכתי כדי לקבלה בזרועות פתוחות לחיק החברה היהודית גם אם היא מואבייה, שאביה מולידה הוא מנואץ בתוקף היותו בן העם המואבי. עבורי רות היא דמות מופת באומרה לחותנת קשישה, מוכת גורל שאבדו לה אישהּ ושני בניה
"אַל תִּפְגְּעִי בִּי (אל תשכנעי אותי) לְעוֹזְבֵךְ, כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי - אֵלֵך, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי - אָלִין..." (רות א' פס' 15).
אני מעריץ את רות, שעוצמתה הרוחנית והערכית כופפה הוראה חשוכה ובלתי נסלחת בספר דברים פרק כ"ג 4 -
"לא יָבוֹא עֲמוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׁירִי לא יָבוֹא לָהֶם עַד-עוֹלָם". רות בעוצמתה המוסרית השתיתה דפוס חיים חשוב במסורת ישראל. דפוס המורה לחברה הישראלית את החובה לפתוח את לבה כלפי אנשים, גם בני עמים אחרים, שהגורל התאכזר אליהם כדוגמת רות. אנשים בני עמים אחרים מלומדי סבל, המאצילים עוצמות אנושיות וערכיות. מתחת לרדרים של השנאות אנו עדים לנורמות אנושיות.
ארץ מואב פתחה את שעריה לפליטי רעב עבריים, ביניהם משפחת אלימלך מבית לחם יהודה לתקופה של עשר שנים. ארץ יהודה פותחת שעריה לבת ארץ מואב מוכת סבל של אלמנות ושכול.
לצערי, בחברה הישראלית קיים ממסד, המערים חומות אטומות לב כלפי המבקשים מאיתנו סעד. ההיסטוריה הישראלית הרוויחה סבתא רבה נדירה באישיותה ממנה צמח בתוכה מלך בישראל, שניווט מהלכים חשובים בהיסטוריה שלה. אבל אנחנו כחברה כיום מפסידים רבות. מי יודע כמה נשים אצילות נפש הפסדנו בהתעמרות ובבוטות הממסדית כלפי מהגרות עבודה, שאחרי השימוש בהן זרקנו אותן. מי יודע כמה נשים כדוגמת רות נמצאות בין כותל בית הספר "רוגוזין" ברחוב עליה בתל אביב, שמלתעות שררה ושוטרי משטרת "עוז" תלשו אותן מבתיהם בשעות לילה.