"מי ששוקל לעזוב את הבית שלו, אני מציע לו שיחשוב שנית, כי חומש ושאר היישובים יישארו תמיד במדינת ישראל" - זו הייתה ההבטחה החגיגית של ראש הממשלה
בנימין נתניהו בכהונתו הראשונה, בסיור שערך ב-22.11.98 בחומש וכדים שבצפון השומרון, לאחר נסיגת צה"ל מאזורים אלו בעקבות הסכם "וואי" שבו ויתר על 13% משטחי יו"ש. בניסיון להרגיע את המתיישבים, הבטיח ראש הממשלה חבילת מתנות ליישובי המועצה, כסף, מבנים ובריכת שחייה. גם לאחר הסכם חברון שבו ויתר על 85% משטח העיר, הוא הבטיח את חיזוקו וביסוסו של היישוב היהודי וכמעט לא קיים דבר.
הנסיגה הפכה את היישובים ליישובי קצה והקימה בקרבתם מפלצת טרוריסטית שבהמשך גבתה מהם ומצה"ל מחיר דמים כבד, שבדומה לעזה, הפך את האחיזה בשטח ל"בלתי כדאית", לאור המאמץ הצבאי שנדרש לאבטחתם.
ארץ מקלט למחבלים
כפי שנתניהו עצמו הזהיר בעבר, כל שטח שנמסר הפך מיד לבסיס טרור, ואזור צפון-מזרח השומרון שהפך בתקופת רבין לשטח B, באחריות אזרחית של הרשות הפלשתינית, הוסב על-ידי נתניהו לשטח A, באחריותם המלאה. בכך הפך לאזור הגדול ביותר הנמצא בידיהם ברצף מלא ללא קטיעות של נוכחות ישראלית ולארץ מקלט למחבלים המסוכנים ביותר. בצה"ל כונה האזור "פת"חלנד" ובשב"כ "ארץ הג'יהאד האיסלאמי".
נוחי מנדל, מח"ט הבקעה שסיים את תפקידו בקיץ האחרון, חשף בראיון כי האזור הזה הפך לריכוז מרכזי למשוחררי עסקת שליט המנסים לשקם את תשתיות הטרור של החמאס. הקריסה הערכית של מסירת חלקי מולדת, לוותה בקריסה ביטחונית כתוצאה מהמסירה חסרת האחריות של חבל ארץ שלם לרשות הטרור הפלשתינית והשחרור המופקר של המטכ"ל של החמאס.
הרשות הפלשתינית אינה חדלה מלהפר את ההסכמים, להסית נגד ישראל, לארגן מהומות, להזרים ביוב לכיוון הקו הירוק, להפר את הסכמי המים ולנסות לייבש את מקורות המים בקו הירוק, לקרוא לבתי ספר ע"ש שאהידים ולמחוק את ישראל ממפותיהם. ישראל, ברוב חסדה, גומלת להם בחשמל חינם בשיעור המתקרב למיליארד שקל (לתשומת לב הקורא
יאיר לפיד בנוגע לשאלתו "איפה הכסף?").
רוצים הכל - ובחינם
כעת הם דורשים, בחוצפתם, שחרור מחבלים, שחרור כספים ו"שינוי קריטריונים" של שטח מ-C ל-A ו-B, שמשמעותו נסיגה ללא הסכם וללא תמורה. כלומר הם רוצים הכל ובחינם, ומטרת מסעותיו של שר החוץ האמריקני,
ג'ון קרי, הוא לסחוט זאת מאיתנו. הניסיון המצטבר בכל הנוגע לכושר העמידה בלחצים של נתניהו הוא עגום, למרות שהיכולת ללחוץ על ישראל הולכת וקטנה.
ה"אביב" הפורח במדינות ערב הפך את ישראל למשענת היציבה היחידה במזרח התיכון, טענות הקיום של עמים סורי, לבנוני, עירקי וירדני, יחד עם הרעיון של מדינות לאום ערביות, מתמוטטים, החלוקה השבטית הערבית חוזרת ובגדול והניסיון להביא את הכאוס הזה לפרברי תל אביב נראה תלוש מתמיד.
מתברר שהסוגייה הפלשתינית אינה בדיוק הבעיה העיקרית של כדור הארץ וגם הטענה שישנו עם פלשתיני מתכווצת למימדיה האמיתיים, המגוחכים. שיא החוצפה היא הדרישה לוויתורים כ"צעדים בוני אמון", כלומר הצגת ישראל כסוררת הנדרשת לשלם כדי לשקם את אמון הרשות הטרוריסטית המושחתת שמעולם לא קיימה שום הסכם. במקום להיעלב נוכח החוצפה שבדרישה הזו, נתניהו כבר קרס בנושא הכספי, ולפי תקדים ההתנצלות לטורקים, הוויתורים הבאים בדרך.
הוויתורים של הסכם "וואי" הובילו לסילוקו של נתניהו על-ידי הימין ולנפילת היישובים שהפקיר. שרידי בריכת השחייה של חומש, שעדיין קיימים, משמשים אנדרטה לחולשתו ולתוצאותיה. כעת על חברי הליכוד והקואליציה להציב בפניו תמרור אזהרה בולט נגד כל ויתור נוסף. ניסיון העבר ייתן לאזהרותיהם מימד של אמינות.
