שישה מיליון הם יותר מדי. יותר מדי אנשים שהיו ואינם. זה כמו מוות רגיל, כמו כל מסלול של חיי כל אדם, רק שזה לא. אפשר לדבר על שנאת יהודים, אפשר לדבר על אנטישמיות, או על האירוניה שביום בו האקרים מנסים למחוק את מדינת ישראל מהעולם הווירטואלי, הנאצים ניסו לחסל את העם היהודי מעל פני האדמה. אפשר לדבר על כל זאת, ועוד. אנחנו עדיין לא נבין. לא נבין את מה שקרה שם, כמו שלא נצליח להבין את האופן בו התנהלה המלחמה הגדולה על הקמת המדינה. זה משהו שהיה ואיננו עוד. משהו שהיה בעבר.
דיברתי עם מכרה שלי על זה. היא השתתפה השנה במסע לפולין, משלחת מטעם האוניברסיטה. "אתה יודע," היא אמרה לי, "אני עומדת שם, בבירקנאו, באושוויץ, בטרבלינקה. אנחנו שם, חבר'ה, נורמלים, סטודנטים כזה. עם דגלים ועם החוויה הזאת. ואני מנסה לתאר לעצמי איך זה היה אז, לפני שבעים שנים שם. דבר אחד אני לא מבינה. איך הם לא עצרו אותם? איך זה שכל הגרמנים השתתפו בזה, בלי להרהר במחשבה שמה שהם עושים הוא רע"? עיניה נצצו. הכאב אותו חשה שם, הרוע התהומי אותו יצרו הנאצים נשגב מבינתה.
וחשבתי על עצמי. כשהייתי צעיר עוד יותר משאני היום, התחמקתי מהעיסוק בשואה. לא ספרים, לא סרטים, לא כתיבה. כלום. לא הצלחתי להתמודד עם המחשבה הזאת, שמתישהו, פעם, עסקו ברצח עם. אפילו לא רצח עם של מלחמה, כזה שעוד אפשר לומר שנעשה בטירוף הדעת ובלהט החרב. לא. הרג היהודים היה סטרילי, נקי, מוקדש כולו למען המטרה שאיננה אפילו כיבוש של ארץ. תיארו את הלך הרוח הזה כבנאליות של הרוע.
קשר ישיר
אמרתי לה שבעיניי יש קשר ישיר בין הנאציזם ובין הציונות. "מה זאת אומרת?" היא שאלה בתמיהה. "אני חושב שהם שני צדדים של אותו המטבע. המטבע הוא העולם, וצד אחד הוא הרע המוחלט, צד שני הוא הטוב המוחלט. ויותר מזה, אני מאמין שהנאציזם הוא התגלמות עמלק דהיום. הרי מה עשה היטלר כדי להוביל את כל העם הגרמני למען המטרה הזו? עדלאידע. הוא גרם לרוע המוחלט, להיראות בעיניהם כטוב המוחלט. אצלנו, לעומת זאת, בפורים, העדלאידע נועדה להבהיר שאין הבדל מהותי בין אהבת הטוב ושנאת הרע".
שישה מיליון הם יותר מדי. כי אני, האינדיבידואל, לא מסוגל לעכל מספר כזה. איך אעשה זאת? האם אכפיל את עצמי בדימיונות? אשלש וארבע, אחמש? עדיין לא אבין. אולי אביט בכל חבריי, בכל מי שאני מכיר, ואדמיין לעצמי כיצד היינו מתמודדים ביבשת שעוצבה כולה להרוס, להשמיד ולאבד את היהודים באשר הם? איך אאבד את הוריי, ואת חבריי, את אהבתי, את אמונתי, את שמחת חיי? ומתי כל זה יקרה, באיזה שלב, באיזה גיל, באיזה מחנה?
ולא. המוח עדיין מסרב לקבל. מסך שחור קם במבט על העבר, התמונות יכולות להיות רק בשחור לבן, כי זה מפעם, אבל בעצם הגטו היה צבעוני. שחור ולבן, אפור גם כמובן. אדום של דם, צהוב של הטלאי, כתום של אש, וכחול של... זה חייב להיות שחור ולבן. במקום זה, אני אמשיך לומר לעצמי:
היו שם שישה מיליון. הם היו יותר מדי עבור היטלר. היו שם שישה מיליון. הם יותר מדי גם בשבילי. היו שם שישה מיליון. וזה לא נתפס שזה היה אמיתי. היו שם שישה מיליון. הם אינם עוד, והזיכרון לא מצליח להתחבר. היו שם שישה מיליון. לעולם לא עוד. היו שם שישה מיליון. הם לעולם לא ישובו. יש אומרים שהיו שם שבעה מיליון.
