אסתר אייזן פרסמה ספרי שירים מרגשים, פרסמה את סיפור חייה בתקופת השואה ברומן כובש לב, "אמי תפרה כוכבים". הפעם אנו מתוודעים לחיים אחרי השואה, כיצד קמים מן ההריסות, השואה והתקומה.
הסיפור האישי של אסתר אייזן רווי בנפתולי דרך, נפתולי ייסורים, והכול תוך ניסיון לתת עידון ועילוי לכל מה שקרה. אסתר מספרת סיפור חיים עשיר, שמורכב מאוסף של אינסוף זיכרונות ואירועים מעצבים ומכוננים בחיים.
מי שקורא בספרה 'במזל עקרב', מרגיש שכל רקמת החיים נחשפת ביד כואבת, רקמה רוטטת שמחברת קרעים וטלאים ושברים - והכול יחד הופך להיות לסרט. לפנינו סרט דרמטי, שנראה לעתים כסרט ישן בשחור לבן, ולעתים אנו חשים שזה סרט בצבעים, סרט שנושק לחיינו שלנו.
הצורך האנושי לכתוב את קורות החיים מובן, ומי שקרא את ספרה של אסתר אייזן על פרק חייה בשואה נפעם והתרגש. הפעם בוחרת אסתר לספר את סיפור חייה לאחר השואה.
את הספר היא פותחת בזירה המרכזית של החיים, בשוק בפינת נחלת בנימין. מתברר, ששוק אינו רק מקום למכירת סחורה אלא עולם שכולו חיים ודרמה. השוק והבית ברחוב מוהליבר הופכים להיות לאדמה רוחשת, לאדמה טובענית, שבה טמונים כל הזיכרונות.
כשהיא כותבת על השוק, היא מחפשת את האור ואת הצבעים, למצוא את המשמעות מעבר לכול:
"עברתי על דוכני התגרנים, לשאול למחירי הירקות שפיתו אותי בצבעיהם. בנוף הזה הצבעוני, המלא אור, תכונה ורעש העולים על גדותיהם - מצאתי עצמי תוהה".
ועל הבית שהיה ערש חייה באותם ימים בארץ היא כותבת:
"הבית האפור ועטור הוורידים של טיח סדוק ומצולק, היה אחד מבתיה הישנים של תל אביב. יותר מדי זיכרונות קשים ותחושות קשורים בו...אותו החדר הן בלע את פרוטתי האחרונה. והעובּר שבקרבי היה גם הוא מגיב, בועט ומוחה".
אסתר כותבת על חייה, ולעתים נדמה לנו, שהיא סופרת צללים המביטה מן הצד, בונה את העלילה, את הדמויות מסביב ובאמצעות הסגנון האישי שלה כסופרת היא מנסה להפיח חיים בתקופה שחלפה, בכל הדמויות.
מי שקורא את הספר חש, שהיא חדורה בתחושת שליחות, שליחות לספר על עולם שאבד, על ערכים שהיו, ויש לה רצון לבוא ולומר לנו שהיא כותבת תיעוד כדי שנלמד ממנו, כדי שמה שהיה לא ייעלם ויימחק. מעבר לזאת, יש תחושה שיש כאן כתיבה כדרך של השלמה עם הזמן החולף, השלמה עם הזקנה והגיל. כותבת אסתר על תמונה עתיקה, שנקנתה במחיר מציאה בגלריה - וכעבור שנים הכול נראה כמו משל לחיים עצמם. אותה תמונה מספרת סיפור, היא בעצם תיעוד שנשאר לנצח:
"הזמן חלף והיא עדיין ברשותנו - כמו מסמך המעיד על מה שעבר: זר פרחים קמלים למחצה נשקף ממנה, והם רכונים, משילים עלי כותרת, כמי שמוותרים, משלימים עם זקנתם" - עמוד 9.
בתוך סיפורי חייה היא מטמיעה תובנות של אז, תובנות של היום. המעברים עדינים, ויש תחושה של קתרזיס מטהר: אנו קוראים את סיפורי חייה ולעתים יש הרגשה, שמה שהיא כותבת עובר עלינו, מספר לנו וגם מספר עלינו.
אסתר אייזן מספרת על הצעת הנישואין של רומק, על החתונה, על הטקס - והתחושה היא שהסיפור המעודן מזכך וממרק את העולם שהיה, מעניק לו מעטפת אצילית. אנו עוקבים אחר סיפורי ההישרדות במציאות הקשה של הצנע. תקופה זו הופכת להיות נייר לקמוס של המציאות הישראלית - תקופת המשבר, הצנע הכלכלי, המחסור מסביב, המחסורים הנפשיים. העלילה משרטטת לנו את ניסיונותיה של אסתר להפוך לתופרת, עוקבת אחר היכולת להשלים עם המצב הכלכלי הקשה, כשקשה עד מאוד להגשים את החלומות:
"בשבתות נהגנו לטייל ברחוב אלנבי ולהצפין לבן יהודה. היינו אז נעמדים לפני חלונות הראווה כשעינינו בולעות את מראות הרחוב והחנויות הגדושות מכל טוב...אי-אפשר היה להשיג ביצה, אלא אם כן בשוק השחור, וידינו אינה משגת" - עמוד 14. מי שזוכר את שנות החמישים, מרגיש שנפתח לו צוהר לעולם שאבד. עולם תמים, שנותר עולם ערכי ויפה, אך עדיין מלווה אותו הניגוד הקשה שבין יופי רוחני לניוול חומרי, קושי לשרוד.
וכך היא מספרת על דמויות שונות בעולם עולם שחלף, ונדמה לנו שהיא מספרת על עמודי התווך של אותו עולם. כך הסיפור שלה על ארתור וזוגתו - ולא פלא, שהיא משתמשת במונחים של בית מלוכה:
"כל הבית החד קומתי והאולם שמעל, המשמש עכשיו מחסן. נכסי הממלכה. הכול רשום על שמו ועל שם דינה, מלכתו הבהירה. אלא שההזנחה כמו הריקבון, זוחלת בקצה הכניסה, חודרת מסגרות חלון, לארוב בצל, מאחורי בובות הראווה".
מתברר, שחנות האופנה של ארתור מתוארת תוך שימוש בהבלטת הניגודים - מצד אחד זו ממלכה, מצד שני מדובר בזוהר, שמאחוריו עוני וכיעור, ניוול חומרי וריקבון. לפנינו דמויות שבורות שהן אלגוריה לעולם שוקע.
אותו סיפור על בובות ראווה ועל חלונות ראווה חושף עולם של חלומות ושל ניפוץ אשליות. סיפור של העולם בשברו מתואר בצמוד לתיאור הצירים של המחברת, ההיריון, הלידה. מי שקורא, חש שזה עולם של קונפליקטים, שהחיים אחרי השואה אינם גן ורדים. אסתר אייזן ורומק קמים לבנות עולם חדש, והם סמל לעם שלם. הבריאה הדשה נבנית בצער, בייסורים, כל עולם האשליות מתנפץ בבת אחת.
וידוי קורע לב
כשאתה מניח את הספר, אתה קולט, שקראת וידוי, וידוי קורע לב, שתיאר מציאות חומרית ומציאות נפשית, שסיפר סיפורם של רבים. לאסתר כישרון נפלא לשוב בערגה וברטט לאותם ימים, לבנות מחדש זירות חיים, שחלפו מן העולם. בעט אוהב היא משרטטת דמויות מאותו עולם. לפנינו סיפור, שיש בו גם תיעוד של שנות החמישים, סיפורה של ישראל באותן שנים קשות. המפגשים החברתיים, הדרך שבה ידעו אנשים להתחבר זה לזה. היכולות האנושיות המופלאות מחברות בין לבבות, החיבור והאהבה הוסיפו לחייהם קרן אור. כך מיטיבה אסתר לתאר מסיבה של תחפושות, את התחפושת שלה כרקדנית - ואנו זוכים לתיאור של עולם, שמנסה לקום מתוך העוני והקשיים - ולמצוא נחמה במסכות, בבריחה לעולם אחר.
אסתר מביאה בפרק זה שיר,שכתבה באותם ימים, סיפורו של הריקוד, סיפורו של התינוק שמתקשה להחזיק מעמד - והלב נקרע למקרא השורות:
"כפות רגלי היו קטנות
ותפסתי אך מעט מקום על פני האדמה...
פעם הִלַכתי על עקבים של סכָּה
אותה סכָּה, הייתה נעוצה בנפשי
ענן אפל וכתם שחור קידמו את פניי
הו בני, בני, רפאל, אנא סלח לי
חייך היו לי כובד
ומותך שחרר אותי" - עמוד 28.
השיר צופה וצופן מוות, ורק בהמשך אנו מבינים, מדוע נרמז עתיד זה. הפרק כולו הוא סיפור החניכה של רפי, הילד הקטן, הקשר שלו לתנ"ך, ההתמודדות עם המציאות הישראלית, עם המורות. וכאן מתואר נתיב ייסורים עד מותו של הילד.
הספר כולו טווה דרך של ניסיון לתאר את הצד החיצוני של המציאות - ובד בבד להשלים את התמונה באמצעות קטעי שירה על אותם ימים, תובנות שמעניקות נופך אלגורי למסופר.
הספר של אסתר בנוי כשתי נובלות - אבל כמכלול הוא סיפור של מסע, סיפורם של חיים, של ניסיון לבנות בית, להקים משפחה, לגדל ילדים. יש מעברים בין הווה לעבר - והקרונות של רכבת החיים מתמלאים בכאב שזוכה לכתיבה שמעדנת, מזככת. הספר רווי פרקים דרמטיים, והיא מצליחה תמיד להבליט רגעים, שמקבלים משמעות, רגעים אנושיים בלתי נשכחים.
הילד שנולד - נולד במזל עקרב, כאשר קשיי החיים הופכים לנקודת זינוק שהיא נקודת תורפה. תהליך הגדילה והקושי לממש חלומות, כל אלה מתוארים במקביל לחיי החברה הישראלית, לחיי הגיבורה. זה סיפורן של תקוות, זה סיפורן של אשליות אבודות, זה סיפורה של ישראל בצמיחתה, זה הסיפור של כולנו.
