התמיכה הגורפת לה זכתה הבקשה של הפלשתינים להתקבל לאו"ם במעמד של מדינה משקיפה, הייתה מהממת. רוב סוחף תמך בבקשה שהייתה הפרה בוטה של
הסכם אוסלו, כלומר רוב מדינות העולם תמכו בהפרת הסכם אוסלו. למעט בודדים ובראשם ארה"ב (האם לא מגיעה לנשיא אובמה סליחה על הזובור שעשינו לו בזמן מערכת הבחירות שלו?), הנציגים של רוב מדינות העולם גילו כלפי ישראל בין אדישות לזלזול דרך מיאוס ועד שנאה. זו לא הייתה תמיכה בגלל הנפט הערבי, תירוץ שמצאנו תמיד כדי להסביר את התמיכה בפלשתינים. זו הייתה תמיכה מכל הלב, בהתלהבות ובכוונת מכוון לפגוע בנו למרות ואולי מתוך כוונה להפר את הסכם אוסלו.
התקפות שלוחות רסן נגד ישראל מופיעות גם כאשר ישראל מנסה להגן על עצמה בפני התקפות טרור ו
פשעי מלחמה שהפלשתינים מפעילים נגדנו. מעשי הפלשתינים זוכים לכל היותר להסתייגות מגומגמת בנוסח "זה האמת לא בסדר" ומיד חוזרים להתקפה ארסית עלינו. ככל שאנו מקפידים ויורים ישירות לתוך הבורות מהם נשלחים הטילים על ערינו, כל פספוס הופך לפשע שלנו גדול יותר.
העולם סובל מ"תסמונת שטוקהולם"
קשה להבין איך הפלשתינים זוכים לתמיכה כזו לאחר עשרות שנים של טרור ורצח מכוון של אזרחים ישראלים ואחרים, רצון מצד נציגות נבחרת (החמאס) להשמיד את מדינת ישראל, דרישה של כל שטחי ארץ-ישראל תוך סילוק היהודים שבה, ודרישה דומה, אם כי מתוחכמת יותר, של הנציגות האחרת (אש"פ) לזכות שיבה תוך בריחה ממו"מ על שלום, כל זאת בלווי מערכת חינוך לשנאת ישראלים ויהודים. "פשעי ישראל" בתקופה זו התבטאו בהקמת התנחלויות שאי חוקיותם מוטלת בספק (כפי שגם הנשיא רייגן הודה אבל טען שמפעל ההתנחלות "לא חכם"), אח"כ בצמצום ההתיישבות להקמת מבנים רק בתוך התנחלויות קיימות, דרך הפסקה הבניה למשך קרוב לשנה ועד יציאה מרצועת עזה כולה ומכמה ישובים ביהודה ושומרון. "פשעים" אלה מחווירים לעומת הפשעים של הפלשתינים ובכל זאת היחס הנ"ל אלינו.
לאט מתגנבת אלי התחושה כי העולם סובל מ"תסמונת שטוקהולם". להזכירכם, תסמונת זו מתייחסת להזדהות של חטופים עם חוטפיהם לאחר זמן מה של שבי. הסיבות לכך יכולות להיות החשש מפני החוטף או חשש מתהליך החילוץ, ואז באה, כתירוץ, הזדהות אידיאולוגית עם החוטף. נראה כי כמה עשרות שנים של מעשי טרור, חטיפת מטוסים ורציחות בלווי דרישות קיצוניות והיסטוריה מזויפת הביאו את רוב מדינות העולם מגינוי של הפלשתינים להזדהות אתם ולמחשבה כי עמדה עויינת לישראל תגן עליהן מפני הטרוריסטים האלה.
לחץ הטרור הביא את ערפאת אל טרקליניהם של ראשי מדינות, ואת נציגות אש"פ כנציגות לגיטימית. תהליך זה הלך והתעצם עד לאותה הצבעה באו"מ.
ישראל, מנגד, הלכה וצמצמה את דרישותיה ואת שאיפותיה. אם בתחילה היהודים חלמו ודברו במשך אלפיים שנה על שטחי ארץ-ישראל כולה, (ואלה היו השטחים שעמדו מאחורי הצהרת בלפור משנת 1917 ואח"כ החלטת חבר הלאומים משנת 1921 להקמת מדינה יהודית), הרי מהר ותרנו על שטחים רבים מא"י. בתחילה ויתרנו, גם בחשיבה התאורטית כדי "להיות ריאליים", על עבר הירדן, על צפון הגליל עד לגבולו הטבעי נחל ליטאני, על רמת הגולן עד לגבול הטבעי של לג'ות הבזלת בעלות עבירות מאוד מוגבלת וחבל החורן ועל חלק מחצי האי סיני שהפך משום מה לטריטוריה מצרית טהורה.
כולנו פשוט שכחנו ממקומות אלה בעוד הפלשתינים לא מוותרים על מטר מרובע אחד. הם לא מהססים לקרוא לציפורי צפורה ולטעון זה ישוב ערבי, לקרוא לירושלים עיר הקודש, אל-קודס, ליפו יפו ולשכם נבלוס ולטעון שכל אלה ערים ערביות מקדמת דנא והעולם שומע ומקבל.
אח"כ בסוף 1947 ותרנו במודע ומתוך חולשה אמתית (באוכלוסיה ובממון) על שטחים בתוך א"י המערבית והיינו מוכנים להסתפק בתוכנית החלוקה. (תחשבו מה היה קורה לנו לו היינו בגבולות תוכנית החלוקה). למזלנו הערבים לא קבלו את תוכנית החלוקה מה שנותן לנו בסיס חוקי לחזור להחלטות חבר הלאומים שאומצו על-ידי האו"מ. כיום רוב הציבור מוכן ל"שתי מדינות לשני עמים" כלומר לשלוש מדינות פלשתיניות בשטחי א"י (ירדן, הגדה, ורצועת עזה) ומדינה יהודית-פלשתינית מעורבת על פחות מרבע משטחי א"י.
הראליזם שלנו, ההסתפקות במועט, ביטול דרישות-הנגד לא הובילו אותנו לחוף מבטחים אלא לאותה התעלמות, זלזול ואף שנאה שהתבטאה בהחלטת האו"מ. החולשה שהפגנו לעומת ההחלטיות של הפלשתינים ברמה האידיאולוגית וברמת הביצוע הם ככל הנראה שהובילו אותנו למצבנו העגום בעולם כפי שמלמדת תסמונת שטוקהולם. מבחינה אידיאולוגית ההצטנעות שלנו שמשה כהוכחה, למי שחיפש כזו, כאילו גם אנו איננו מאמינים בצדקת דרכנו. אפילו בתוך ישראל, מבין היהודים, ישנם כאלה שנכנעו ללחץ הפלשתיני ואמצו את האידיאולוגיה שלהם.
ללמוד מהתנהגות הפלשתינים
לאחר שניסינו להיות "בחורים טובים", "מבינים", "ראליסטים", "ותרנים על זכויות היסטוריות" אולי הגיע הזמן ללמוד מהפלשתינים? לא, אין הכוונה לעסוק בטרור אבל אולי נלמד מהם מה זו צמידות למטרה, אי ויתור ולו על מטר מרובע אחד, צמידות לאידיאולוגיה ולהיסטוריה, שאנו לפחות לא צריכים להמציא, והפעלת כוח כשצריך? קביעת עובדות קודם כל בתאוריה, כלומר הכנה של העולם, ואח"כ ביצוע על בסיס מה שכבר "מזמן נאמר". הפלשתינים קבוצה שרובה מצאצאי נוודים או מהגרי עבודה המציאו עצמם כעם לפני כחמישים שנה, וכיום כל העולם מקבל זאת. אל קו שביתת נשק (קו הירוק) מתייחסים כאל גבול בינלאומי.
התנחלות ערבית בא"י מקובלת כמוצדקת ואילו שלנו כפשע מלחמה. מדוע שלא נגיש אנו דרישות טרטוריאליות משלנו גם בעניין הפלשתיני וגם כנגד לבנון וסוריה המאיימות עלינו מפעם לפעם במלחמה? מדוע שלא נעמוד על הטענה כי ההתנחלויות מעבר לקו שביתת הנשק שאיננו קו בינלאומי, הן חוקיות כאשר אנו יכולים להסתמך על מסקנות וועדת השופט העליון בדימוס
אדמונד לוי והרבה אחרים? ובעניין סוריה ולבנון מדוע שלא נפעל לשינוי החוק הבינלאומי שמגן על התוקפן ולא מאפשר להענישו על תוקפנותו ענישה אסטרטגית כלומר כיבוש שטח וגרוש האוכלוסיה העוינת שבו? הרי רק כך ניתן להרתיע את התוקפן אחרת יש לו תעודת ביטוח כנגד הפסד משמעותי.
לפי הטענה החוק בינלאומי איננו מתיר זאת? האמנם? הרי החוק נכתב ע"י בנות הברית אחרי מלחמת העולם השנייה לאחר שהגרמנים גורשנו מחבל הסודטים שבצכיה ושטחים נרחבים הועברו מגרמניה לפולין? האם מטרת החוק הבינלאומי להגן על התוקפן בפני ענישה אסטרטגית או החוק בא להגן על הקורבן בפני התוקפן? ואם נוסח החוק לא ברור או אף אבסורדי אולי כדאי להשקיע בשינוייו והתאמתו למציאות, דווקא כדי למנוע מלחמות מיותרות? יש לנו זמן, שינוי יבוא ממילא רק אם נתמיד בדרישותינו במשך עשרות שנים. "עכשיויזם" לא עובד.
לסיכום כדאי ללמוד מהפלשתינים שלושה דברים, ראשית שהכוח כן מדבר אל העולם, שנית שהעולם זקוק להצדקה אידיאולוגית (גם אם היא המצאה) כדי לתמוך במישהו ולא הכל פוליטיקה צינית ושלישית אורך רוח מהו וכי "החיפזון הוא מהשטן" ושינוי בדעת הקהל העולמית מושג רק בטווח של עשרות שנים.
