כאשר מייחסים, בצדק ובכאב, את חלק הארי של הסיבות לגרימת תאונות דרכים ל"גורם האנושי", דומה כי צריך לתבוע את עלבונם של בני האדם התרבותיים, המאופקים, המרוסנים; של בני האדם הנוהגים כדין, מצייתים לחוקי התנועה ונוהגים לפיהם ללא פשרות.
גם הרוע אנושי, זאת אנחנו יודעים משחר ההיסטוריה, ובכל זאת, מתבקשים חידוד והבהרה: כאשר מדובר על הגורם האנושי בהקשר של תאונות דרכים, נראה כי מוצדק ונכון יותר לדבר על הגורם האי-אנושי: על נהיגה פרועה, משולחת רסן, אלימה, מסוכנת, ארסית.
מי שנוסעים בכבישי ישראל - רובנו ככולנו - עדים מדי יום, מדי נסיעה, להיהפכותם של הכבישים לנחשי אספלט ארסיים. אין לדעת היכן ומתי תבוא ההכשה - מי יכיש ומי יוכש. ובכל זאת, יש אותות מקדימים לארס.
בשבוע שעבר הלכתי ברחובה של עיר אחת. מולי חנה רכב וארבעה צעירים גלוחי ראש ונטולי חולצות (היה קר אבל העיקר הקטע) עישנו. אחד מהם אחז בידו כוס חד פעמית ובה קפה רותח. הוא עמד להיכנס לרכב. המבטים שלנו הצטלבו לרגע - המבט שלו כסכין, המבט שלי- מבטו של איש רך ועדין. בעיניו בערה שנאה. על מה? על הכול. הוא קילל פקיד במס הכנסה ואחר כך קילל את אמו של אחד מבעלי החוב כלפיו. לפתע הטיח את תכולתה של הכוס על המדרכה התיז את הכוס הריקה משל הייתה בדל סיגריה ומעך אותה בתיעוב". "אין על העולם המסריח הזה", צעק.
לפני שבועיים נהגתי בכביש. בשלב מסוים אותתי לפנות שמאלה. האטתי, כצפוי. לפניי זחל טרקטור. מה אעשה? לא יכולתי לעקוף אותו גם כי לא היה מותר, גם כי לא היה אפשר, וגם כי לא הייתה לי סיבה הגיונית לעקוף, מאחר שגם אילו עקפתי, מטרים אחדים לאחר העקיפה היה עליי לרדת מהכביש ולפנות שמאלה בלאו הכי. נהג מאחוריי צפר. למי? לי? התברר לי שאכן כן. זחילת הטרקטור שכפתה גם עליי להאט עד כדי זחילה, הרתיחה את הנהג קצר הרוח ופקוּע הסבלנות. אף כי אותתי והאטתי ולא היה מקום לספק כי אני מתעתד לפנות שמאלה, הוא עקף אותי. אתם מבינים? בעודי מאותת הוא עקף במקום שבו עקיפה לא רק אסורה בתכלית האיסור אלא מסוכנת בתכלית הסכנה. בעודו עוקף סימן לי באצבעו על רקתו, כמי שרוצה להרוג אותי בירייה.
מתבקש לכרוך את האלימות הפושעת בכבישים עם הפשעים האלימים שמתבצעים במקומותינו בכלל וכלפי קשישים בפרט. כאשר אין
כבוד לחיים ויש זלזול בהם; כאשר אדם חשוב כמת אם הוא זקן ואם הוא בכביש; כאשר חבל על הזמן ועל המלים ועל החינוך ועל ההסברים ועל התחינות ועל השוועות ועל ההספדים ועל הקינות, מה נותר לעשות חוץ מאשר להתפלל לאלוהים ולדעת כי גם תפילה לא תושיע? הפכנו לחברה של נחשים ארסיים - למכישים ולמוכשים.
מלאו מקומותינו הרס וארס. גורם אנושי? אולי. גורם בלתי אנושי? ודאי.
