בהישמעה הצפירה עמדו אזרחי ישראל, בחלקם בלבד, דקת דומיה לזכר קורבנות השואה וטקסי הזיכרון החלו ברחבי הארץ. זה היה עוד יום שבו נשמעו בגאון נאומים והספדים, ערוצי הטלוויזיה שדרו סרטים מזוויעים, מוזיקה נוגה בקעה ממקלטי הרדיו וראשי המדינה השתתפו בטקסים הממלכתיים ביד ושם, בקיבוץ לוחמי הגטאות וביד מרדכי.
כך תם לו יום הזיכרון לשואה וכולנו חזרנו אל השגרה. הניצולים שעוד נותרו חזרו אל יגונם ורבים מאוד מהם ימשיכו לחיות את חייהם בעוני מחפיר, בבושה כבושה, והזיכרונות הקשים יוותרו חלקם בלבד. כי הרי לכל איש יש שם אך לא לכול ניצול שפר המזל, ומדינת היהודים שקמה על חורבות יהדות אירופה לא השכילה לדאוג להם.
70 שנה ועוד קצת מאז הזוועות ההן אינן מספיקות כדי להוות פרספקטיבה ליחס החברה הישראלית אל ניצולי השואה אך בעוד כמה דורות ייכתבו בדפי ההיסטוריה תולדות האטימות והיחס המשפיל אל הניצולים ואז תתגלה אותה "מכה" נוספת שהניצולים הרגישו על גבם העמוס עד עייפה ב"מכות" אין ספור אותן קיבלו באותה "פלנטה אחרת" עליה דיבר יחיאל די נור או בשמו הספרותי ק. צטניק.
באשר לזיכרון הקולקטיבי של השואה ישנם פנים לכאן ולכאן. המוסכם הוא שהזיכרון הקולקטיבי, בניגוד להיסטוריה המבקשת לחקור את האירועים ולהבינם, משמר את האירועים ועושה בהם שימוש, הכרחי יש לומר, להתוויית הזיכרון הלאומי ובניית המיתוסים המחויבים בכל חברה נורמלית. כך נולדים הגיבורים וכך מנציחים את פעילותם. אלא שאני, היסטוריון ודור ראשון לניצולי שואה, מבקש לערוך חשבון ולחלוק אותו עם הקוראים לא מתוך רצון לשבור את ה"חלום הלאומי" אלא כדי להזים שמועות והגדרות מופרכות.
גיבורי המרד היהודי באשר הם, ולוחמי הפרטיזנים הנאצלים והאמיצים, הם גם הגיבורים שלי. אך לא רק הם, וזה בניגוד לאותו זיכרון קולקטיבי אשר נבנה במחשבה תחילה. הגיבורים שלי הם, קודם כול, הורי שניצלו מן התופת, הם ובני משפחותיהם, מאות אלפים ומיליונים אחרים שיכלו לצורר הנאצי ושותפיו הנאמנים בכל רחבי אירופה המזרחית. לו רק יכול היה מישהו לרגיש מה עברו על אותם "סבונים", כפי שכונו על-ידי הצברים והמנטורים שלהם, באותם ימים אפלים, ודאי לא היו מלגלגים להתנהלותם. אשמות קשות הוטלו בהם, באותם הניצולים כי הרי הגיבורים היחידים, ה"אמתיים" נקברו תחת הריסות הגטאות והמחנות.
הגיבור האולטימטיבי
לשרוד הייתה מילה גסה בשני העשורים הראשונים של מדינת ישראל. רק אחרי נאום ק. צטניק וחבריו במשפט אייכמן, החלו להבין בישראל שיש גם גיבורים חיים, שיש להם שם ונשמה, אומנם מצולקת ועוד יותר מכך אך עדיין נשמה, המסוגלת להבין איך הסובבים מתייחסים אליהם. לא ממש מרנינה הייתה נשמת הניצולים בהביטם מסביב ובקליטתם את מסר הגיבור האולטימטיבי שנקבר אי שם בניכר. ושוב הם נדרשו לתעצומות נפש אדירות, ושוב הבושה כיסתה את פניהם והם נאלמו דום ולא סיפרו את אשר עברו כי הזיכרון הקולקטיבי שנבנה כאן הפך לנרטיב היחידי של החברה הצברית הגאה. ואותו הרשל, ואיציק ולאה ורבקה ומנדלה הקטן שבאו מאותה הפלנטה לא ידעו את נפשם. חשדנות איומה הייתה כלפיהם כי מסתורי היה ומפחיד איך בדיוק ניצלו מן התופת. ואני אומר שאת ששת המיליונים שהושמדו אסור לעולם לשכוח אך אסור גם לשכוח שהיו גם ניצולים שרק נפשם הושמדה ביבשת הזוועות ההיא. אסור לשפוט אותם כי אלה שלא חוו את הזוועות מעולם אינם מסוגלים להיות "שופטי צדק".
כל אימת שניצת דיון ציבורי על מצבם הכלכלי של חלק מניצולי שואה מיד קמים המקטרגים ושוב מעלים את טענותיהם הנלוזות: רוצים לגזול מאחרים, היורשים מבקשים להתעשר וכהנה וכהנה טענות מופרכות. הניצולים אינם צריכים את הכסף המגיע להם בדין כדי להתעשר או לקיים את יורשיהם אלא כדי להתקיים כבני אדם שאינם זקוקים לחסדי המדינה. ישראל הרשמית שמה את עצמה להיות לניצולים אפוטרופוס מבלי שמישהו מינה אותה. ישראל קיבלה מיליארדים עבור עזרה לניצולים שאבדו את הכל, לא רכוש אלא את בריאותם. הכסף יועד להם כדי לסייע. והכסף לא הגיע אליהם. מישהו החליט שהוא פטרונם.
אז מספיק התעמרו בהם השלטונות וכל שונאי הניצולים. לחיות למרות הכול זו גם גבורה. מאפר ועפר ניצלו הגיבורים שלי, הורי היקרים ורבבות נוספות, ובלכתם הם הותירו בידי ובידי כל היורשים האחרים צוואה: להיות להם לפה.
