שני סרטים ישראלים היו מועמדים השנה לפרס האוסקר לסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר - ולא זכו: "שומרי הסף" של דרור מורה ו"חמש מצלמות שבורות" של גיא דוידי ועימאד בורנאט. "שומרי הסף" מספר על הסכסוך הישראלי-פלשתיני מנקודת מבטם של שישה מראשי השב"כ. "חמש מצלמות שבורות" מספר על מאבקם של תושבי הכפר בילעין נגד גדר ההפרדה.
"שומרי הסף" בנוי משבעה חלקים. "חמש מצלמות שבורות" בנוי מחמישה חלקים.
שבעת החלקים של "שומרי הסף" מבקשים ללמד אותנו שבעה לקחים עיקריים: לישראל אין אסטרטגיה, רק טקטיקה; לישראל אין מוסר; ההגדרות "טרוריסט" ו"לוחם חופש" תלויות רק בזהות המגדיר; "הטרור היהודי" מסוכן הרבה יותר מכפי שמתרשמים; ישראל נהנית מסבלם של הפלשתינים; באמתלה של צרכי הגנה, מפעילה ישראל כוח רב הרבה יותר מן הנדרש; הכיבוש משחית את ישראל והופך אותה לאכזרית ודכאנית.
חמשת החלקים של "חמש מצלמות שבורות" מבקשים ללמד אותנו אותם לקחים, פחות או יותר, באמצעות הדימוי הטמון בשמו של הסרט: יוצר הסרט, עימאד בורנאט תושב בילעין, בסך-הכל ביקש לתעד את ההפגנות נגד גדר ההפרדה של תושבים מכפרו ומכפרים סמוכים (בתגבורם של פעילי שמאל ואנרכיסטים ישראלים ופעילי "ארגון הסולידריות הבינלאומי" מחו"ל) - אך לא הצליח לבצע את מלאכתו בפשטות, שכן מצלמותיו נהרסו בזו אחר זו בעימותים עם חיילי צה"ל.
אומנם שני הסרטים אינם דומים מבחינה אסתטית, אך דומים מאוד מבחינה אתית: שניהם חד-צדדיים ושטחיים, מתעלמים מן ההקשר הרחב וההיסטורי של הסכסוך הישראלי-פלשתיני, ומגישים לצופה את המסר בכפית, באמצעות מניפולציות בוטות של קיטש, קלישאה, מלודרמה ופאתוס.
ארבעה מוטיבים חוזרים ונשנים
הקולנוע הישראלי, אולי יותר משאר תחומי העשייה האמנותית, חושף את עומק הניכור כלפי הציונות והיהדות בחוגי התקשורת והאמנות הישראלים. להבדיל מן הספרות והמחזאות בארץ, שעברו במהלך שנות ה-70', ה-80' וה-90' תהליך הדרגתי אותנטי של דה-ציוניזציה - זינק הקולנוע בראשית שנות ה-80' באופן חד ומלאכותי מן הניסיון לשקף את בעיותיה של הציונות בהגשמת חזונה הנשגב - אל הבעיטה בחזון הזה כולו ככלי אין חפץ בו.
למרות שסיפורים אנושיים והיסטוריים דרמטיים מתגלגלים בישראל בכל פינה, מתעקש הקולנוע הישראלי לחזור ולדוש בסכסוך הישראלי-ערבי, ותמיד מאותה זווית. מדינת קיבוץ גלויות עשירה כל כך במגוון האנושי, התרבותי והביוגרפי שלה, חברה שהייתה עשויה להיות מכרה זהב לחומרים קולנועיים ייחודיים, מדוללת ומגומדת על-ידי הקולנוע הישראלי לארבעה מוטיבים חוזרים ונשנים: יהודים וערבים עושים מלחמה ללא טעם, ערבי ויהודייה (או יהודי וערבייה) עושים אהבה ללא סיכוי, יהודים כפושעי מלחמה מיוסרים (בבחינת "החטא ועונשו"), מדינת ישראל כתופת (בבחינת "אפוקליפסה עכשיו").
בניגוד לתרבויות קולנועיות במערב, הנוטלות מלוא חופניים מהמיתולוגיות הדתיות והלאומיות שלהן, מתעלמים קולנועני ישראל כמעט לחלוטין מנכס התרבות העילאי - התנ"ך, ואיש מהם עדיין לא מצא עניין בדרמות כמו סיפור המבול או חורבן העיר סדום, או בגיבורים כמו דוד המלך או ירמיהו הנביא. הם אומנם רואים ביוצרי קולנוע כמו פדריקו פליני, אינגמר ברגמן ואקירה קורסאווה מופת ודגם לחיקוי, אבל מתעלמים מכך שפליני הצליח כל כך לבטא את ביקורתו על נהנתנותה של החברה האיטלקית, שברגמן הצליח להעביר לצופיו את המועקה שהותירה בו חומרתה של הנצרות הסקנדינבית ושקורסאווה הפליא כל כך לשקף את האכזריות היפנית, דווקא משום שנקודת המוצא שלהם הייתה הזדהות בסיסית עם אומתם והוקרה למורשתם.
גורלו של קולנוען פרו-ישראלי
לא מקרה הוא שיוצר הקולנוע האיכותי ביותר בישראל היה ציוני בכל נפשו: אפרים קישון המנוח. הוא ביקר אותנו מתוך הזדהות עמוקה איתנו, וצחק עלינו מתוך אהבה אלינו. כעולה חדש מהונגריה וניצול השואה, הוא אומנם התעקש לבטא את התסכול של העולים על כך ש"התרבות הישראלית" אינה מייצגת בעיניהם ערכים מקוריים או פלורליזם אלא פטרונות פרובינציאלית. אך הוא הדגיש כי "כל פרק ופרק על השלילה בארץ הוא בית משיר שבח על החיוב שבה" (מתוך ההקדמה לספרו הראשון: "העולה היורד לחיינו").
כשביים בתחילת שנות ה-60' את תסריטו "סאלח שבתי" (בלי שום ניסיון קולנועי קודם) - המתאר את התושייה שמפגין עולה פרימיטיבי מארץ מזרחית נחשלת לנוכח אטימותו וטמטומו של הממסד האשכנזי בארץ - הוא אומנם התמקד בהתמודדות המכאיבה של היחיד עם המציאות בצילו של מיתוס הגאולה הציוני, אך הביע את הביקורת הזו שלו מתוך הכרה שלמרות הכל, ישראל היא המקום הטוב ביותר ליהודי לחיות בו.
במבוא לספרו "הכיפה הסרוגה, ועוד כמה סאטירות פרו-ישראליות", הוא סיכם את הגישה הזאת שלו כך: "הצלחנו להפיק מי שתייה מן הים, רק הרחיצה עוד אסורה בו... זוהי ארץ שהתגברה על החרם הערבי, אך לא על שביתת המורים...זוהי הארץ המתקדמת ביותר במזרח הקרוב, הודות לערבים...זוהי ארץ שקיומה בסכנה מתמדת, אך תושביה מקבלים אולקוס דווקא מן השכנים מלמעלה. זוהי הארץ היחידה שאני יכול לחיות בה, זוהי הארץ שלי".
כשהיצירה הסאטירית שלו זכתה להצלחה בינלאומית (הוא הבמאי הישראלי הראשון שסרט בבימויו היה מועמד לפרס אוסקר, והישראלי הראשון שסרט בבימויו זכה בפרס גלובוס הזהב) - הוא רתם את המוניטין שלו להגנת עמדותיה של ישראל בתקשורת הזרה ושימש "מסביר לאומי" בהתנדבות. אך ככל שהצליח יותר בעולם כ"ציוני ייצוגי", כך פחתה האהדה אליו בחוגי התקשורת והאמנות בישראל. ב-1988, כשגרסת המחזמר של "סאלח שבתי" שביים בתיאטרון "הבימה" זכתה להצלחה עצומה בקרב הקהל, כמעט כל מבקרי התרבות והאמנות בישראל קטלו אותו.
למותר לציין שאת "שומרי הסף" ואת "חמש מצלמות שבורות" הם עודדו כל הדרך לאוסקר.
