לא אתפלא אם הדברים הבאים יעוררו אצל חלק מהמגיבים תגובות לא ממש סימפטיות, ועוד פחות אתפלא אם מגיבים יעשו כן עוד בטרם קראו את הדברים עד תומם. אבל זו בוודאי אינה סיבה שלא לומר מה שיש לי לומר על יום הזכרון ומצעדי ההנצחה, שהגיעו השנה שוב לשיאים חדשים. אני מבקש לשבור מעט, או לפחות לערער על "הקונצנזוס" המוזר וההזוי שנוצר אצלנו סביב העיסוק האובססיבי במוות.
דומה שרבים יותר בתוכנו עוסקים בשאלה את מי להנציח, איך לעשות זאת, מי מופקד על כך ומי ישלם, מאשר בשאלה למה נועדה ההנצחה הממלכתית וכיצד ניתן לצמצם את הצורך במעשי הנצחה.
אחרי יום ההנצחה לשואה, בא יום הנצחה לשואה ולגבורה. ואחרי יום הזיכרון לחללי צה"ל, בא יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ואחריו יום ההנצחה לחללי מערכות ישראל ונפגעי מעשי האיבה. ועתה אנו שומעים את המטיפים בשער תובעים להניח במסגרת ממלכתית זו או אחרת גם את נספי השריפה הגדולה בכרמל - קטגוריה בפני עצמה, ובקרוב, אם נמשיך את אורגיות השכול ומצעדי ההנצחה יהיו לנו לפחות עוד יום הנצחה או שניים בשנה ובהם בידול נוסף של נספים שיש להנציחם מטעמי אי-אפליה: מי שנספו באסונות טבע, מי שנספו באסונות מעשה ידי אדם,
מי שנהרגו בתאונות עבודה (על לא עוול בכפם, כמובן), ומי שנספו בתאונות דרכים או נרצחו בידי מופרעי-נפש או מוכי סמים, ואלה ששילמו בחייהם על תקלות טכניות שונות ואלה שנספו בחו"ל בסיורים במקומות מסוכנים ועוד. אורגית השכול אינה יודעת שובע ואינה יודעת גבול. והיוזמות והתירוצים הנלווים לשיח המוזר הזה כמעט אינסופית. דומה שבכך מבקשים משפחה וידידים "לעשות משהו" עבור יקיריהם שנספו, ואין איש שם לב לכך שהדברים מדרדרים במהירות לאבסורד ומשיגים את ההיפך הגמור ממה שלו נועדו - לתת כבוד ודרך ארץ לנספים ובה בעת ללמוד דבר-מה וללמד דבר-מה לדורות הבאים.
ברור מאליו שמשפחה שאיבדה בן או בת מבניה בגין אירוע טרגי כלשהו - מלחמתי או אזרחי, מעשה ידי הטבע א מעשה ידי אדם - ספגה מהלומה אנושית אדירה, והיא זקוקה לכל כוחות הנפש בכדי להתאושש ממנה, ולא תמיד מצליחה בכך. דומה שהרצון "לא להיות פראייר" ולא להדחק לשוליים החברתיים ולא להניח לדחוק את יקיריהם שאינם לשם, דוחפים רבים, רבים מדי אל עבר האבסורד. הגיע הזמן לשים לכך סוף, לפחות ברמה הממלכתית.
הנצחה ממלכתית רק לחיילי צה"ל
הנצחה ממלכתית חייבת להיות מוגבלת למקרים שבהם מדובר
באנשים/אזרחים שגויסו על-ידי המדינה לביצוע משימות בשם המדינה ונרתמו לכך בין אם בתוקף חוק מחייב של המדינה או בחסות חוק שירות ממלכתי ששיגר אותם לביצוע משימותיהם, במסגרת שאיננה וולונטרית. כלפי אלה אין לבור בציציות באילו נסיבות בדיוק נפלו. השאלה הרלוונטית היחידה היא אם היו במשימה בשליחות המדינה שעה שפקדם האסון. חייל בשרות חובה, למשל, נמצא תמיד בקטגוריה זו. שוטר נמצא בה רק כשהוא בתפקיד. וסוהר - רק כשהוא עוסק באסירים ביטחוניים.
כל האחרים שייכים לקבוצה האחרת של אזרחים ו/או תושבים ש"יד המקרה" או "הגורל" קלעה אותם לנסיבות שהביאו להיספותם. באלה לא תטפל המדינה טיפול הנצחה ממלכתי. יכולים לצאת מכלל זה מקרים מיוחדים של אסון טבע או אחר, קולוסלי בממדיו, שהמדינה קבעה לגביו בהחלטה פרטנית שמדובר
באסון לאומי. או אז יונצחו קורבנות אסון זה כולם באופן ממלכתי, פעם אחת, במקום אחד, באתר הנצחה ממלכתי על כל המשתמע מכך, ובא לציון גואל. (יום השואה והגבורה הוא המקרה הקיצוני ביותר של אירוע הנצחה מסוג זה).
מודגש שכוונת הדברים כאן היא אך ורק לטיפול בנושא ההנצחה ולא לשאלת הזכויות הסוציאליות, הביטוחיות, הפנסיוניות, השיקומיות ואחרות, שהחוק מקנה לנפגעים ו/או למשפחותיהם. לטעמי יש לעשות אבחנה חדה וברורה בין ההנצחה כאקט התיחסות לאומי לבין כל שאר התולדות של אירוע אסוני.
אילו היה הדבר בידי, הייתי קובע חובת הנצחה ממלכתית אך ורק לחיילי צה"ל וכוחות הביטחון המגוייסים על-פי חוק שירות הביטחון הממלכתי, ומבטל את מעורבות המדינה בכל המקרים האחרים. אין פרוש הדבר, כמובן, שלמשפחה, ידידם, ומוקירים אסור להנציח יקיריהם באופן הנראה להם, אולם הנצחה זו לא תבוא במקום הנצחה ממלכתית כאשר יש בסיס להנצחה כזו ולא תהיה בהנצחה הפרטית מעורבות ממלכתית פורמלית.
במאמר מוסגר באותו הקשר, נראה לי שיש מקום לשקול מחדש גם את ארגון יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ותכניו. פרהסיה חשופה של צער וכאב, של אובדן שליטה וריק, של שבר תהומי ולעיתים של דיבר מתריס, פוגע מתנכר ומאשים, אשר נובע ממקורות מובנים, אך לא בהכרח נאמר במקום ובזמן הנכון - מיותר ופוגע בערכה של ההנצחה, גם אם הוא משרת לעיתים מזומנות את ה...תקשורת.
שהרי ההנצחה עם כל היותה אזכור של אירוע קשה, ביסודו של דבר ולצד הזיכרון, באה לחנך וללמד לאחריות לאומית ולקיומו של הכרח לא יגונה למדינה חפצת חיים, שמדינה אינה מוגשת לעם על מגש של כסף וקיומה לעולם איננו מובן מאליו.
אם יש משהו מהותי בוויכוח /דיון הציבורי המתנהל כיום בשאלת "השיוויון בנטל", הוא נוגע בדיוק בנקודה זו -
מצד אחד, אחריות קולקטיבית לקיום המדינה ומצד שני, חשיפת הכל וכולם במידה שווה ככל האפשר ל"יד הגורל". שני הדברים מהותיים מדי מכדי שינוהלו כאורגיה בנוסח המגעיל והידוע של "גם לי מגיע...".
