יום העצמאות ה-65 למדינת ישראל חלף עבר לו, ושוב התברר כי לא רק קומץ קנוֹאים הזויים מ
מאה שערים ובית שמש, ידידיו של
אחמדינג'אד צורר היהודים, עטו שק ואפר ביום חגה של המדינה היהודית. גם אלפים רבים מערביי ישראל (לא כולם, לא כולם), האוכלים ושותים מכף ידה, ירקו לה, כדרכם, בפרצוף. כמה אלפי ערבים מישובי ואדי ערה מהם קיימו צעדת מחאה בשדות ואדי ערה, ואחרים – בחיפה ובמקומות אחרים - הניפו בחוצותיהם את דגלי אש"ף, לציון ה'נכבה' שהם גזרו על עצמם ב-1948, כשקמו על מדינת ישראל הצעירה להכחידה. הצד השווה ביניהם, שאלה ואלה אינם משלימים עם המציאות ומייחלים לשחרור פלשתין מן הים ועד המדבר מנוכחות ציונית, והחלת השלטון הפלשתיני הנאור על המרחב שבין הים לירדן.
ספק, אגב, אם איש מהם - הקנאים המטורפים מזה, ומזה ערביי ישראל הסוחטים עד תום את הדמוקרטיה הישראלית – מסוגל לשער בנפשו, איזה מרחץ דמים קטסטרופלי עלול לשטוף את כל יושבי הארץ הזו, ערבים ויהודים כאחד, אילו התממש חלילה חזון עיוועים זה. הטבח הרצחני המתחולל בשנתיים האחרונות בסוריה, ושהניב כבר 70 אלף קרבנות, ייחשב רק דוגמית ומעין גן עדן עלי אדמות, יחסית לשואה רחמנא לצלן שתתחולל חלילה על יושבי הארץ הזו, יהודים וערבים, אילו עלה בידי הערבים 'לשחרר' את הארץ הזו מנוכחותנו.
להיכן נוביל את החרפה שבסטירת הלחי המהדהדת שחולקים לנו שוב ושוב מאות אלפים מערביי ישראל? שמא בכל זאת ראוי להרהר ברצינות בדברים שאמר השבוע, בעקבות תהלוכת האבל בוואדי ערה, יו"ר ועדת חוץ וביטחון ח"כ
אביגדור ליברמן: "מצעד השנאה של שונאי ישראל, חסידיו וממשיכים דרכו של המופתי הירושלמי, שהתכנסו בוואדי ערה בכדי להתאבל על הקמתה של מדינת ישראל, הוא ההוכחה שכל הסדר עתידי, יהיה איזה שיהיה, מול הפלשתינים, חייב לכלול בתוכו גם את ערביי ישראל. הסדר שלא יכלול זאת, לא יהיה הסדר קבע אלא הפסקת אש עד לסבב הבא ולתביעות הבאות שיבואו מכיוון זה. המפגינים מקרב ערביי ישראל צריכים למצוא מקומם כאזרחים של הרש"פ, שאיתה הם מזדהים ואת דגליה הם מניפים, ולקבל ממנה את דמי הביטוח הלאומי ודמי האבטלה שלהם".
הנכבה בזיכרון הלאומי
מצד שני, קשה לבוא בטרוניה כלפי ערביי ישראל, אם חלק מהיהודים עצמם, אזרחי המדינה הזו, מטילים ספק בעצם זכות הקיום של מדינתם היהודית, ונסחפים אחר התעמולה הערבית השקרית, המגובה מצד אחד בידי תקשורת עוינת המפמפמת לשווא על נישול הערבים ו'צידקת' טענותיהם; וכשאוניברסיטה ישראלית מכובדת, אוניברסיטת תל אביב, מקיימת בדיוק בימים שבין יום הזיכרון לשואה ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל (ימים שזכו לכינוי ההולם: 'עשרת ימי תשועה') יום עיון בנושא "הנכבה בזיכרון הלאומי של ישראל", להשרשת תודעת הנכבה שגזרו על עצמם; וכשמנהיגיהם הפוליטיים, שמתפרנסים משנאתם למדינה, מסיתים למחיקת המדינה היהודית ממפת המזרח התיכון.
אין ספק כי התבטאויותיהם העוינות של הח"כים הערביים מציתות כל פעם מחדש את תבערת השנאה. קחו למשל את האחרונה שבהן, שבקעה מפיו של ח"כ
ג'מאל זחאלקה (בל"ד, עמיתה של חנין זועבי), שהשתתף במצעד השנאה בוואדי ערה. הנבל-ברשות-עם-ישראל שמתפרנס יפה מאוד מאיבת ישראל אמר, שהציונות (זו שדגלה הוא שיבת עם ישראל לארצו, מולדתו ההיסטורית, שמעולם לא הייתה מולדתו הפורמלית של שום עם אחר) "צפויה להתחסל מפני שאין לה עתיד במזרח התיכון". לגבי סיכויי השלום באזור, אמר המסית התורן, כי אין סיכוי לשלום כל עוד מתקיימת ישראל כמדינה יהודית: "בטווח הארוך, אין סיכוי לדמוקרטיה, שלום וחופש, בלי לחסל את המשטר הציוני".
מה משמעותן האמיתית של האמירות הללו? זחאלקה אמר, בעצם, ששום שלום לא ייכון כל עוד קיימת מדינת ישראל, ולא משנה אם היא שולטת בשטחים או מתקיימת בקווי 67' בלבד, או אפילו בגבולות שבין הירקון לקישון. דינה של המדינה היהודית, לדידו, להימחק מהמפה, כדי לפנות מקומה למדינת פלשתין.
חיסול 'אקיבוש'
במילים אחרות, לא 'אקיבוש' ביהודה ושומורן מפריע לזחאלקה, אלא הימצאותם בארץ ישראל של יהודים אדונים לגורלם. לא לחיסול 'אקיבוש' מייחלים הוא וחבריו, אלא לחיסול ישראל. לכן לא יכירו הפלשתינים לעולם בזכותה של מדינה יהודית להתקיים כאן. במילים אחרות: שלום עולמים ייתכן רק על חורבותיה של מדינת ישראל. והדברים, להזכיר, נאמרו בראיון לקראת יום העצמאות.
טוב שנדע זאת. טוב שיידע זאת גם נשיאנו המתרפס,
שמעון פרס, שחוזר וטוען כי אבו מאזן כבר ויתר על זכות השיבה שלו לצפת. בא זחאלקה, שאמור לכאורה להיות מתון מאבו מאזן (שהרי זחאלקה אינו, בהגדרה הפורמלית, חבר אש"ף), ומגלה כי טענתם התמימה לכאורה של הפלשתינים לזכות ההגדרה העצמית, אינה כה תמימה והיא מתייחסת ל'שיבה' לכל שטחי ארץ ישראל, שכולם בעיניהם במעמד של אדמת קודש שבבעלות הוואקף המוסלמי, שאין שום מוסלמי רשאי לוותר עליהם.
לזחאלקה ולאוהדיו בתקשורת הישראלית ובאוניברסיטת תל אביב הגיע הזמן להבהיר שיש גבול לכל תעלול. על הממשלה הלאומית הנוכחית, להורות על הפסקת מימונם של אזרחים ומוסדות שחותרים תחת אושיות קיומה של המדינה. למשל, להפסיק לממן שכרם של ח"כים מייצגי האויב דוגמת זחאלקה וחנין זועבי. למשל, לחדול ממימון אוניברסיטאות המזדהות עם האויב ומקיימות ימי עיון לעידוד הנראטיב של הקמים עלינו לכלותנו.
חגיגה בפייסבוק
בדיוק כפי שבארה"ב או בבריטניה לא היו מתירים לאיש בימי מלחמת העולם השנייה להניף בחוצותיהם את דגלי האויב הנאצי; ובדיוק כפי שגם היום אסור להניף בחוצות ארה"ב דגל זר כלשהו, מבלי שיוצב לידו הדגל האמריקני במיקום גבוה מן הדגל הזר, כדי לסמל (ובצדק מבחינתם) את עליונות דגל הפסים והכוכבים; בדיוק כפי שאיש מן האקדמאים באוניברסיטאות העולם החופשי לא העז בימי המלחמה ועד עצם היום הזה לארגן דיון אקדמי על 'הנכבה הגרמנית' במלחמת העולם השנייה; בדיוק כפי שאזרח רוסי או סיני כלשהו שיעז להעלות על דל שפתיו קריאות להחזרת שטחים שנכבשו מן המדינות השכנות במהלך המלחמה, ימצא עצמו מיד, במקרה הטוב, בכלא ונטול זכויות אזרח והקצבות מן המדינה.
רק בישראל, בחסות חופש אקדמי וחופש ביטוי, הותרה הרצועה. עד כדי כך הותרה, שערביי ישראל הורגלו לראות בכל יהודי בישראל אויב שיש לשמוח על הכחדתו. מדהים להיווכח שכאשר התבשרנו על התאונה הנוראה שאירעה בכביש בר יהודה בנשר שליד חיפה ב-10 באפריל, בה איבדה משאית נהוגה בידי ערבי את בלמיה וגרמה למותם של שישה בני אדם, קמו בקרב ערביי ישראל אנשים ששמחו לאידם של הקרבנות. כמובן, עוד בטרם נודע ששמחתם מוקדמת מדי, מפני שכל ההרוגים ערבים מדיר אל אסד ואיכסאל.
בלא מעט דפי פייסבוק של ערבים ישראלים, הועלו מיד לאחר התאונה דברי שבח לאללה על מותם של שישה מהיאהוד. "אללה הוא גדול, נוקם ביהודים", כתבו בפייסבוק לאות שמחה. החגיגה השטנית הזו, הריקוד על הדם, הסתיימו מוקדם מהצפוי, כשהוברר שכל ההרוגים ערבים.
קשה להניח שאמירות כה מרושעות כלפי נפגעים תמימים של תאונת דרכים, שלא עשו עוול לאיש, היו באות לעולם, אלמלא חונכו אותם ערבים משתמשי הפייסבוק על ברכי המשטמה התהומית למדינה היהודית, ועל עלילת דם כוזבת לגבי היותם של היהודים פולשים ומנשלים. לא פלא שאותם ערבים הפנימו את דברי האיוולת שבפי מנהיגיהם הפוליטיים והדתיים, המתוגברים באמצעות כלי תקשורת עבריים עוינים ואוניברסיטאות שוחרות טובת האויב.
