לקהל הצופים עולה המחזה כדרמה של אהבה-בגידה-הקרבה על-רקע התקופה שלפני הקמת המדינה ובהמשך, עד לשנות הששים.. מתקופת הקשר החיובי של צ'כוסלובקיה עם ישראל-שבדרך, תוך העברת נשק - רובים ותחמושת לישראל, שהצילו את המדינה הזערורית בפני מבול מדינות ערב שתכננו לחסל אותה, יחד עם הצהרת הלורד בלפור (על זכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל).
המחזה מעביר אותנו מתקופת פראג של הגיבור, גבי (מיכה סלקטר, הצבר האולטימטיבי), אליה נסע כדי לגייס נשק לארץ, התאהבותו שם בוורה - יפהפיה מדהימה, סטודנטית לווטרינריה, הבטחתו לחזור אליה אחרי המלחמה ולקחתה לארץ ישראל; ובמקום זה, בהמשך, מיצוק נישואיו הפיקטיביים לאסתר בגלל מעידה של לילה אחד, מה שגרם את הריונה והולדת בתם; ועד להתפוצצות ושיאה של הדרמה שהופכת את הקערה על פיה. זאת - בגלל קשריו של גבי עם הפרופסור פטר לנדה, כשבתחילה פטר עזר לו להתקשר לספקי הנשק, בהמשך נוצרה ביניהם ידידות עמוקה שכמותה לא הייתה לשניהם אף פעם, ידידות אמת המקבילה לזיקה העמוקה של גבי למדינת ישראל, חובתו לאשתו שגוברת על הבטחתו לאהובתו, עד השבר שקורה.
למרות שידוע שהמחזה עוסק בריגול ובגידה, הרי ההתרחשות בהמשך ממש מפתיעה. ועליה לא נרחיב את הדיבור. נוכל רק לומר שהעובדות במחזה לקוחות מפרשיות שקרו כאן באמת, ולכן הן מהוות עוגן מוצק לסיפור. אך מעבר לבימוי והליהוק הכה מוצלחים, שמעניקים לצופים צפיה במשחק הכי משובח שאפשר, ולכל שחקן את האפשרות להחצין את כל המיטב שבו - ועל כך נפרט בהמשך - הרי ההפתעה הגדולה היא ההעזה של המחזאי וכן מנהלת התיאטרון, שלא חששו לחשוף את חוליי מישטר העריצות בראשית ימי המדינה, כשמחלקה מיוחדת הייתה מקליטה במעקב שיחות טלפון של מנהיגי כל המפלגות האופוזיציוניות - מק"י (הקומוניסטים), מפ"ם, הציונים הכלליים וחרות. "האידיאולוגיה הפכה למכונת פרקטיקה כוחנית ומשומנת היטב" כדברי מיטלפונקט בראיון עמו בתכניה. מירב מאמצי שירות הביטחון (ה-ש.ב) הופנו לטרור פנימי, לפי מסורת הקומוניזם והסטאליניזם. "השב"כ בשנות החמישים היה מעין משטרה פוליטית, כי ראש הארגון הביוני, הראל, ראה בהם (במפלגות שנזכרו לעיל) גורמים חתרניים".(מהמאמר של
יוסי מלמן בתכניה).
צריך אוזן רגישה כדי לשמוע את דברי הביקורת של המחזאי, שנאמרים בשני משפטים קצרים, ומהווים המשך לגילויים בנושא עמו החל במחזהו המצוין "אנדה", שעלה גם הוא בבית לסין לפני כמה עונות. אך המילים הקצרות המבעבעות, חזקות יותר מכל במחזה. למרות שכיוצאים מהאולם, חייבים להתפעל מהמשחק הכה מלוטש, הכנה והמבריק של כל צוות השחקנים.
מיכה סלקטר כגבי, הצבר החזק עד נוקשה, המאופק בהבעת רגשותיו אם לאהובתו ואם לאשתו לה נישא בנישואי-סרטיפיקטים (כדי לאפשר לה לעלות לארץ, ואח"כ להתגרש), אך הנקרע בין השתיים; פטר (ישי גולן הכה משכנע בקסמו של הרגש שהוא מקרין, בכנות ובחום שלו) שמגיע אף הוא לישראל בעזרת גבי הממליץ עליו בקבלה כפרופסור בפיסיקה גרעינית לאוניברסיטה העברית; קרן צור הרגישה כאסתר, האשה המוכנה לוותר על בעלה, אך לא על הידידות העמוקה עם פטר; רפי תבור כדודה של אסתר - מגיש הופעה סופר-מקצועית להפליא, כעורך הדין (הקטן, לדבריו) שמצליח בעצם לחולל את רוב המהלכים במשחק השחמט של ההצגה; עוז ניסן הצעיר המוכשר - כחוקר הנבון, הבוטח והשקול, המנסה להגיע לצפונות פרשת הריגול שמתגלה כאן; והתגלית הכה מפתיעה של יעל וקשטיין כ-וורה, האהובה הצ'כית, שמהווה משב רוח מרענן במשחקה הכה מקצועי, כמו הייתה על הבימות כבר עשרות שנים... וזאת, מבלי לשכוח את הופעתה המצודדת ביופיה, וכמו כל יתר הצוות - עם היכולות הבאות לביטוי בקול, בהיגוי ובדיבור הרהוטים של כולם - מה שלא תמיד מוקפד דיו בהצגות אחרות על בימותינו.
המוזיקה היא של יוסי בן נון, התלבושות הנאמנות תקופתית של נטע הקר והתאורה הטובה של קרן גרנק. עיצוב הבמה המגוון של במבי פרידמן מקסים, אך חילופי התפאורה הרבים לאחר כל סצינה קצרה, קוטעים במשהו את הרצף של ההצגה, חרף היופי והאסתטיקה שבעיצוב. הקרנת קטעי הווידיאו האותנטיים בשחור לבן על-רקע הבמה, אותם עיצב יואב כהן, מעניקים לצופה תחושה שהוא חוזה בסרט. יתכן שלכשיוסרט המחזה, יהיה עוד יותר זורם ולכן גם יותר קולח. כי פרישת העלילה המתחלפת מדי כמה דקות במיקום ובתקופות שונות - לפני הקמת המדינה, אחריה ועד שנות הששים - היו זורמים בשטף בסרט מאשר על הבמה. אך יחד עם זאת, המשחק של השחקנים כה מרהיב, משכנע ונוקב, עד כי המסר, הדרמה והחוויה עוברות וחודרות לצופים.
הצגה נוקבת במעטה דרמטי-סיפורי שבסה"כ ידברו לקהל הרחב והאינטלקטואלי גם יחד. תערובת של מיטלפונקט הראשוני, החברתי בעל המסר ("מי תהום”) עם הדרמטורג שקולע ללב כולם.
