הזכות לחינוך הוכרה כזכות יסוד. על כן עקרונית, בחברתנו הרב תרבותית יש לתקצב באורח שוויוני מוסדות חינוך המממשים זכות יסוד זו, במתכונות הוראה שונות התואמות מגוון של תרבויות.
ההתנגדות ללימודי ליבה בחלק מבתי הספר החרדיים נובעת מפרקטיקה תרבותית הרואה בשינוי ובמעורבות חיצונית בתכני הלימוד, פגיעה במסורת חינוך מפוארת העוברת מדור לדור. כל ניסיון לשינוי נורמה תרבותית זו באמצעות שלילת תקציבים, נדון מראש לכישלון, אינו יעיל ואף אינו מוסרי לאור שיח הזכויות.
בפועל, נלמדים לימודי ליבה כמעט מלאים בבתי הספר היסודיים החרדיים כך גם במוסדות העל יסודיים לבנות.
בישיבות הקדושות, מתקיימת מתכונת לימודים אינטנסיבית לאורך כל שעות היום. מתכונת זו גדושה בעיסוק בבעיות מתחום המשפט וההלכה, עניינים שבין אדם לחברו ולבוראו ובדילמות פילוסופיות ומוסריות לרוב. מתכונת זו היא שהצמיחה זה שנות דור, תלמידי חכמים, אנשי מוסר ודרך ארץ, אנשי מעלה ומופת הראויים להערצת העם.
באמצעות שיטת לימודים זו נוצרה יצירת פלא חינוכית מושלמת, שלמות שהיא גדולה מסך כל מרכיביה. ראוי הוא פלא זה להגנה, לעידוד, לטיפוח ולשימור. על כן מובנת מאליה ההתנגדות והדאגה מפני כל שינוי בתכני הלימוד המסורתיים.
יחד עם זאת, בשיתוף פעולה עם רבנים ואנשי חינוך חרדיים, ניתן יהיה לייצר מערכת תכנים ללימודי ליבה המבוססת על שפה וערכים יהודיים ולשלבה בהסכמה בבתי הספר השונים.
למרבה הצער, שיתוף פעולה שכזה איננו אפשרי כיום על-רקע אווירת השיסוי והמשטמה כלפי הציבור החרדי, אורח חייו וערכיו, אווירה המשותפת לחלקים רבים מדי בציבוריות הישראלית.
תוהה אני מדוע ועל שום מה הידרדרה החברה בישראל בימינו, לאחדות דעים השוטמת לרוב את הציבור החרדי ואין פוצה פה. רק שר ההיסטוריה בחלוף שנות דור, ישפוט ואולי יסביר.