1. אכן, שורש הסכסוך אינו טריטוריאלי. עמי ערב משופעים בטריטוריה. לפלשתינים יש לא מעט: רצועת עזה ריקה מיהודים, וירדן מכילה רוב פלשתיני. ערביי פלשתינה יכלו מזמן להקים מדינה משלהם, אבל לא עשו זאת.
במשך מאה שנה, וביתר שאת מאז 1967, ביקשנו להתעלם מעומק הסכסוך בינינו ובין עמי האזור. דיברנו על חלוקת הארץ, טריטוריה, שטחים, אינטרסים, סידורי ביטחון ושאר ירקות. בכל פעם שחשבנו לחתום על הסכם, אירעה תקלה. על-פי הנרטיב הערבי-פלשתיני, שאומץ בחדווה גם אצלנו ובמערב, האשמה לאי כינון שלום מונחת לפתחנו. גם ההגונים בשמאל הישראלי, שאינם מקבלים את נרטיב האשמה, פועלים לפיו. אם נוותר עוד קצת, אם ננצל את "חלון ההזדמנויות", ייתכן ששכנינו יסכימו לחתום על שלום. עכשיו מוכרים שוב את יוזמת הליגה הערבית. סחורה משומשת המזינה את תעשיית האשליות בקרב האורתודוקסיה השמאלית עד לפיצוץ המו"מ וחוזר חלילה.
מה מותר היוזמה הערבית משאר היוזמות? שום דבר. חסידי שלום השווא בתוכנו צריכים להצדיק את קיומם; על כן הם ממלמלים את אמונתם, שדבר אין לה עם ראייה מפוכחת.
ההתייחסות לשורש הסכסוך כסוגיה טריטוריאלית בלבד הוא הגיוני. מאות שנים התקיימו באירופה סכסוכי דמים, ולבסוף גברו קול ההיגיון והאינטרסים, הסכסוכים יושבו ובא השלום. "שניים אוחזין בטלית, זה אומר 'כולה שלי', וזה אומר 'כולה שלי' - יחלוקו", נכתב במקורותינו לפני כמעט אלפיים שנה.
לאור ההיגיון הזה פועל הדיפלומט הישראלי המצוי כמו תאומו הפוליטיקאי. הם משוכנעים שהמפתח ליישוב הסכסוך נמצא במשא-ומתן רציונלי, שבסופו נגיע אל החלוקה המיוחלת של הארץ הזאת ולרגיעה.
אבל דברים שהמערב רואה משם, לא רואים מכאן. פעם אחר פעם נתקל הרציונליזם הזה בחומה בלתי עבירה. קיראו את אמנת חמאס (זמינה לכל בתרגום מצוין באינטרנט); קיראו את האמנה פלשתינית של אש"ף ושל פת"ח ה"חילוניים"; היכנסו לאתרים המתרגמים עבורכם את העולם הערבי סביבנו (ממר"י, מבט לתקשורת הפלשתינית ועוד) וקיראו את שפתו ביושר, בפיכחון - לא קול ההיגיון יעלה באוזניכם. גם לשנאה יש היגיון, וסכסוכים רבים ניתנים לניתוח. לא פה.
ישראל כמדינה יהודית, כישות עצמאית - אינה מקובלת באזור. ישראל היא קריאת תיגר כפרנית ומתריסה על העולם המוסלמי, על אמונתו ועל ערכיו. טריז התקוע בין עיניהם, שלוחה של המערב בליבה של אדמת הקודש המוסלמית. אם תוסיפו לקרוא, תיווכחו שהקולות הללו חורגים מעבר לסכסוך דתי. אנחנו הרי נמצאים באזור שהוא ערש הציוויליזציה האנושית. הקולות שנשמע הם קולות המיתוסים הקדומים של האזור.
2. לוגוס מול מיתוס. מיתוס לא כסיפור בדים, אלא כנרטיב המכונן של עמים ושל אומות. האיסלאם הוא בן אלף וארבע מאות שנה בסך-הכל, אבל האזור פה מדבר בשפה מיתית בת אלפי שנים. המיתוס מכיל בתוכו את הדת וחורג מעבר לה.
הסקילה הנוהגת עד היום, גאולת הדם, עריפת הראשים, רצח על-רקע חילול כבוד המשפחה, תפיסת המרחב, הנחלה והאדמה, היחסים בין השבטים באזור, הנאמנות השבטית מול הנאמנות לממלכה ועוד עניינים כאלו הנוגעים לעומק החיים באזור הזה, ונמצאים בהתנגשות קיומית עם אותם מושגים ממש כפי שהמערב תופס אותם.
נתאר לעצמנו מפגש בין דיפלומט ישראלי למקבילו הפלשתיני. שניהם מדברים בשפה בינלאומית (אנגלית, במקרה שלנו) ומשתמשים במונח טריטוריה. לא מסובך; יש טריטוריה במחלוקת, ובעזרת רצון טוב משני הצדדים, אחר ששבענו משפיכות הדמים - אפשר לפתור את ה"בעיה": נחלוק את כברת הארץ הזאת לקראת חיי שכנות סבירים.
זה לא קורה. לעיתים משיגים פסק זמן לאחר שהישראלי ביצע "מחוות". לאחר מכן מתחילים מנקודת הסיום של הפעם הקודמת, לפני ההתפרצות התורנית (שבה הואשמה, כמובן, ישראל).
הנה מפתח להבנת אחורי הקלעים של השיחה: הישראלי אמון על מסורת חשיבה מערבית בת אלפיים וחמש מאות שנה, המקדשת את ההיגיון על פני כל רגש או מיתוס. "טריטוריה" או "שטחים" אפשר לבתר ולחלוק עם אחרים. אפשר להעביר את הגבול היכן שנרצה. גם הפלשתיני מדבר על טריטוריה. אבל המילים הן מסמנים, קצות קרחון של עולמות אחרים. עבורו לא מדובר בטריטוריה, אלא ב"אדמה" שממנה נגזרת המילה "אדם".
אדם ללא אדמה אינו אדם, קיומו מוטל בספק. מכאן ה"דם" שנמצא עוד במילה "אדמה". אם מדובר בהגדרה קיומית, אין מוצא אחר לבד משפך דם למען האדמה המגדירה את קיומי כאדם. אני לא מתכוון בהכרח למשחקי השפה בעברית, אלא לרעיון שמאחורי המילים. ההבנה המקראית התגבשה באזור הזה לפני אלפי שנים, והיא חופפת את המיתוסים של האזור.
איש מהדיפלומטים במו"מ לא נוגע בדברים הללו. מדובר בנעדר שנוכחותו מטילה צל ענק שלא זוכה להתייחסות. זה הלא-מודע הפוליטי המשפיע על חיינו הרבה יותר מהרצון המודע שלנו.
3. חישבו על בעיית הפליטים. רק במאה ה-20 באירופה גורשו ונדדו עשרות מיליוני פליטים, ולבסוף יושבו במקומות אחרים. מדוע אין באירופה מחנות פליטים? הרי מדובר במיליונים שנעקרו ממולדתם? מדוע לא נשארו פליטים עד שתיושב תביעתם לחזור הביתה? היגיון! לא בהכרח היגיון של הפליטים, אבל לפחות הגיונן של מדינות אירופה לחבוש את פצעיהן מהר ולאפשר החלמה לגוף המדיני.
לא רק באירופה. אצלנו. למעלה מעשור חיו מאות אלפי פליטים יהודים בישראל הצעירה במעברות. אוהלים, פחונים, צריפים. אני יודע. הוריי היו שם. אלו היו מחנות פליטים לכל דבר ועניין. המעברות הפכו לשכונות, לעיירות ולערים לתפארת מדינתנו. לא עצרנו לבכות. השלמנו עם אובדן הרכוש ועם החיים הקודמים ופנינו לכינון חברה חדשה.
אז מה מיוחד בפליטי 48' הערבים? מה מנע מהם לצאת מהמחנות, להפוך אותם לשכונות ולערים לתפארת? מדוע לא הקימו מדינה עד 1967 ועוד קודם, ב-1947?
לא סכסוך טריטוריות לפנינו. סכסוך שכזה אינו משעבד מיליונים למלחמה נגדנו. לא ייכון פה שלום כל עוד לא תהיה הכרה של עמי האזור בישראל כביתו הלאומי של העם היהודי. מכאן נגזרות כל הסוגיות. הכרה כזאת אינה ניתנת רק בהצהרות. שבענו מהן. מדובר בחינוך, בספרי הלימוד, בתקשורת, ברחובות ובשיח הפוליטי והדתי. אתם מבינים שמשימה כזאת דורשת לפחות מאה שנה? סבלנות דרושה לנו. ואמונה.
