גי'האד עכשיו, זו התשובה הערבית הפלשתינית של ערביי ארץ ישראל, לחלום הבלהות הקטלני של "המזרח התיכון החדש" ו"
שלום עכשיו".
את מאמרי על חדותה ובהירותה של הקביעה הזו, הנני מבסס, על ספרו החושפני של ד"ר דן שיפטן, ושמו 'פלשתינים בישראל'. ד"ר דן שיפטן, הוא ראש המרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה ומרצה בכיר בבית הספר למדעי המדינה בה, מלמד גם באוניברסיטת תל אביב ובקולג' המלכותי ללימודי ביטחון בלונדון. הד"ר המלומד חושף, על יסוד אלפי מסמכים ותעודות ועדויות וסקרים, את הפסילה הערבית הפלשתינית של המדינה היהודית ואת הדבקות בטיעונים השוללים מן היסוד את הלגיטימיות שלה.
עמוס עוז אפיין בראיון ל
ארי שביט, את החוגים הישראלים, החותרים לקעקע את יסודות האתוס הלאומי היהודי, והחוברים לפסילה הערבית הפלשתינית את המדינה היהודית: "בשום מקום לא ראיתי את שאני רואה כאן: מידה כזו של שנאה להוויה העצמית כולה. לא לשלטון, להוויה העצמית כולה. אצל חלק מן האינטליגנציה הישראלית הרדיקלית אני רואה היום שנאה שאינה רק שנאה לדתיים, ל
מתנחלים, לימין, ללאומנים..ואכן אני רואה כאן, בחלק מן האינטליגנציה הרדיקלית, דבר מה המצטרף לרדיפה הכללית האומרת שישראל היא על תנאי. וכאן מקופל איזה דבר שבאמת מקומם אותי. כל תל אביב נהייתה חנוך לוין. חנוך לוין נעשה עמוד התווך של הקונפורמיזם התל אביבי. כאשר נותני הטון בחברה מתמסרים התמסרות מלאה ללעג ולסטירה ולחשיפת צביעות ולהפצת חומצה, אלה הפירות".
ואשר על כן, מבחינת הציבור היהודי בישראל, לרבות רבים מאוד באגף השמאלי ואף חלק מן השמאל המובהק, התגבשה תפיסה מרה וחד-משמעית: ישראל הציעה באוסלו ובקמפ-דייוויד ובטאבה, כמעט את כל מה שהפלשתינים דרשו וכל מה שהיא יכולה להרשות לעצמה להציע ואף למעלה מזה. תגובת הפלשתינים במלחמת טרור רצחנית ובסירוב להצעות המפליגות של
אהוד ברק, מלמדת שאין הם חותרים לפשרה היסטורית אלא להתמדת הסכסוך ולכרסום דמוגרפי של ישראל, עד להשמדתה כמדינה יהודית. מעתה נלקחות ברצינות הצהרות הערבים הפלשתינים, בדבר הצורך בג'יהאד ובהקרבה במאבק עם ישראל, תוך הסתמכות פומבית של ערפאת הטמא על התקדים ההיסטורי של הנביא מוחמד בחודייביה, הנותן לגיטימציה להונאת השותפים להסכם בעת חולשה, רק כדי להכניעם בשעת הכושר הראשונה.
עמוס עוז הגיע למסקנה זו באותו הראיון המצוטט לעיל. וכן, הסופר דוד גרוסמן, בהמשך אותו ראיון: "אין לי אמון ברצונם הטוב של הערבים". וכן הודה שכישלונו של השמאל נובע, בין היתר, מ"טעות יסוד" שאותה הגדיר: "אמונה גדולה מידי ברציונאליות, כמעט אידיאליזציה של הרציונאליות". מאותה רציונאליות, התפכח גרוסמן מאז הלינץ' ברמאללה. הוא הודה גם ב"ליקוי בסיסי" של השמאל בהערכת הכוח: "נדמה לי שבמובן הזה בימין יש אינסטינקט בריא בנוגע לכוח ובנוגע לחשיבותו של כוח ההרתעה".
הצירוף של האינתיפאדה עם תהליך אוסלו ובעיקר גירוש גוש קטיף וצפון השומרון, והמשך מדיניות ההקפאה והרס יישובים יהודיים ורדיפת מתנחלים וחרדים, חוללו במידה רבה את ההקצנה הלאומנית בקרב הערבים הפלשתינים בכל רחבי הארץ. ראשית, משום שיצרו בקרב הפלשתינים והערבים בכלל, תקווה לעקוף את המכשולים שהציבה העליונות האסטרטגית של ישראל על התמדת המאבק הלאומי, שנועד לחתור תחת אושיותיה של המדינה היהודית. עובדה: חיזבאללה ניצח בלבנון והחמאס בעזה והרש"פ באו"ם ובאירופה ובארה"ב. שנית, משום שנוצרה מתכונת מאבק שבה אזרחיה הערבים של ישראל יכולים לתרום תרומה ייחודית משמעותית לחיסולה של המדינה היהודית.
ערבים ויהודים רדיקלים התומכים בעמדותיהם הלאומניות, מטפחים זהות ערבית פלשתינית לאומנית המכונה "הדור הזקוף", כשם הספר של דני רבינוביץ וח'אולה אבו בקר. זו תוכנית הדור הערבי הלאומני הזקוף: לכונן בשלב הראשון מדינה פלשתינית בלב המדינה היהודית. בשלב השני להפוך את מדינת ישראל ל"מדינת כל אזרחיה", על חורבותיה של המדינה היהודית, כמדינה דו לאומית, שתשנה בהדרגה את המאזן הדמוגרפי באמצעות פסילת חוק השבות ואימוץ "זכות השיבה". בשלב הסופי, או שמא נכנה אותו שלב "הפתרון הסופי", יכתיב המאזן הדמוגרפי החדש, מדינה ערבית, גם בתחומי מה שמכונה "הקו הירוק".
הציבור הערבי הישראלי חשף לעין כל, את תוכניותיו להשמדת מדינת ישראל כמדינת היהודים, במסמך הייצוגי שלו, המכונה "החזון", שנכתב במסגרת ועדת המעקב העליונה לערבים בישראל, וועד ראשי הרשויות המקומיות הערביות בישראל. המסמך כולו הוא כתב התרסה והאשמה נגד הרוב היהודי, תוך התנכרות לצרכיו, התכחשות לזהותו הקיבוצית ופסילת מפעלו הלאומי מעיקרו. מחברי המסמך לא רק פוסלים את המדינה היהודית אלא גם את האופי הדמוקרטי שלה.
מסמך נוסף שפרסם "מרכז מוסאוא לזכויות האזרחים הערבים בישראל" מציג אף הוא חזון שמשמעותו חורבן הקולקטיב היהודי. כך גם המסמך של מרכז "עדאלה". כך הוא מסמך "הארגונים הלא ממשלתיים של הפלשתינים בישראל" (NGO). הבוטה ביותר מכל המסמכים הוא "הצהרת חיפה" שפורסמה במאי 2007 מטעם "מדה אל-כרמל". אנשי "בית הספר לשלום" מנווה שלום (רבאח חלבי ונאוה זוננשיין), מאיימים, למעשה, כי אם היהודים לא ייכנעו לתביעות הערבים, כי אז ייזמו הערבים התנגשויות דמים גדולות ומחרידות שרק הם יכפו על היהודים שינוי יסודי. מסקנתם של כל המסמכים והדוברים הערבים זהה: בניית זהות לאומית ערבית בישראל על חורבות המפעל הלאומי של היהודים.
חברי הכנסת הערבים, למעט חריגים אחדים (נואף מצאלחה וע'אלב מג'אדלה ואישיות ציבורית שאינה חבר כנסת ושמו סאלם ג'ובראן), מתבטאים ומתנהגים כמי שאינם רואים צורך לקיים בסיס משותף עם קבוצת הרוב היהודי. הם פועלים באופן בוטה ומתריס ברוח המסמכים האנטישמיים דלעיל, למוטט את המדינה היהודית. הם מזדהים קבל עם ועדה, עם יריבי ישראל ואויביה ומגלים הבנה לאלימות ולטרור הערבי נגד יהודים בארץ ובעולם. חברי הכנסת הערבים מגלים איבה למסייעים לישראל להילחם בטרור הערבי ומציגים את אלה כבוגדים בעמם, פוסלים את שיוכם למין האנושי, קוראים לרצוח אותם או מצדיקים את רציחתם. אותם חברי כנסת ערבים נוקטים דה-לגיטימציה של ישראל, כלומר פסילה גמורה של ישראל כמדינת העם היהודי, בעלת מאפיינים ויעדים יהודיים-ציוניים. מדובר בשלילת מהותה של מדינת ישראל, גם אם תוקם מדינה פלשתינית עצמאית.
מיעוט שנוהג כך ומזדהה בפועל עם האויב המושבע של מדינתו, כדרך שבה נוהגים הערבים בישראל, לכל מרחביה של ארץ ישראל, היה המיעוט הגרמני בחבל הסודטים בצ'כוסלובקיה בשנות השלושים. המיעוט הזה גורש מארצו עם תבוסת גרמניה הנאצית. המשטר הדמוקרטי והליברלי בראשותו של ואצלב האבל, שקם אחרי קריסת ברית המועצות והמשטר הקומוניסטי בפראג, דאג להבטיח היטב שלא תינתן להם "זכות שיבה". זה יהיה גורלם של הערבים בישראל, אם ימשיכו באתוס הלאומני ההרסני שלהם. כך השמיע נשיא המדינה עזר ויצמן, ביום העצמאות (10 במאי 2000), בראיון ל
גלעד עדין מהערוץ הראשון, אזהרה מופלגת בחומרתה לערבים: "לא כדאי לעשות את זה. בעבר כאשר התנגדתם לנו - רק יצאתם מפסידים. זה לא עניין של איום, זה עניין של עובדה". כך התבטא
בן כספית: "הדמוקרטיה הישראלית, אחמד, לא תוכל לבלוע את הארס הזה עוד זמן רב. בסוף תוקעו ותוקאו מתוכה" (
מעריב, 1 באוגוסט 2008).
הלאומנות הערבית כופה על היהודים דינמיקה של "משחק סכום אפס". בדינמיקה זו, הערבים יפסידו הכול. היהודים מפוכחים הרבה יותר כעת, נטשו ובסלידה ולעג את חלום הבלהות הקטלני של "המזרח התיכון החדש" ושל "שלום עכשיו", ומעגנים כעת את מעמדה של ישראל כמדינת הלאום היהודי בכל הרמות העקרוניות והמעשיות. הרוב היהודי חזק והוכיח חוסן לאומי רב עוצמה בשדה הקרב הצבאי והמדיני, והוא מתגייס לנקיטת אמצעים לא שלטוניים של החברה האזרחית היהודית, כדי להתמודד עם איומים על מדינת הלאום היהודי. נשללת הלגיטימיות בזרם המרכזי של הציבור היהודי ממי שמטיפים להזדהות עם האויב או מביעים הבנה לטרור.
יהודים מחרימים את מי שמחרים אותם. מתפתחת העדפה שיטתית ומוצהרת, תוך עיגון בחקיקה, של מי שקושר את גורלו עם המדינה היהודית ובעיקר של מי שמשתתף בנטל הגנתה. בעזרת חקיקה מתקדמת, מבהירה הכנסת יותר ויותר, לגורמים במערכת המשפטית, כי לריבון ולנציגיו הנבחרים יש מה לומר על מגמה מתמשכת של פרשנות רדיקלית, טהרנית ובלתי מידתית של עקרונות יסוד וחוקים, המעקרת את מעמדו הדומיננטי של המרכיב הלאומי היהודי ממגילת העצמאות.
