בפסק דין אשר ניתן בביהמ"ש לענייני משפחה ירושלים (כב' השופט
איתי כץ) במסגרת תמש 21760/07 עלתה השאלה מה חלקה של אשה בבית בו התגוררה עם בן זוגה והבית אינו רשום על שמה.
רקע:
מדובר בזוג נשוי עם שלושה ילדים. האשה הגישה תביעת גירושין לבית הדין הרבני. במועד הנישואין נתנו הורי הבעל לזוג שלד של בית. הזוג השלים את בניית הבית מכספו ובנוסף החזיר הלוואות אותן לקחו הורי הבעל לבניית השלד. הזוג חי בבית הרשום על-שם הורי הבעל. האשה דורשת מחצית משווי הבית הרשום כאמור על שם הורי הבעל.
טענות האישה:
האשה תובעת כי הבית מגיעה לה בין היתר כי הובטח לה כבר במועד הנישואין. ועל סמך התחייבות זאת השקיעו כספים רבים לצורך השלמת בניית הבית וכיסוי הלוואות ההורים.
טענות הבעל והוריו:
הורי הבעל טוענים כי לא נתנו את הבית במתנה אלא כל זמן שהזוג חי יחד בשלום הם העמידו את הבית לרשותו אבל ללא כוונה לתת אותו במתנה. לטענתם. בכל מקרה, התנהגותה המחפירה של האשה כלפיהם לא מצדיקה מתן מתנה שוות ערך שכזאת.
ביהמ"ש פסק:
ביהמ"ש החליט לתת לאשה זכויות על מחצית הבית למרות שהבית לא רשום על שמה. השופט האמין לתובעת כי מחצית הבית הובטח לה כמתנה על סמך העובדה שבמשך שמונה עשרה שנים נהג הזוג בבית "מנהג בעלים": הוא השקיע כספים ושיפץ אותו לפי טעמו וצרכיו, ולאחר שהתגורר בו עשור השכיר אותו.
במקרה דנן אומנם אין הסכם כתוב שמעיד על ההתחייבות לתת את הבית במתנה אך העובדה שבני הזוג השכירו את הבית כאילו היה שלהם ונהנו מדמי השכירות משכנעת את ביהמ"ש שזאת הייתה כוונת ההורים, כאשר רק בפרוץ הסכסוך בין בני הזוג החליטו לדרוש עליו בעלות.
נדחתה גם טענת התובעים להתנהגות מחפירה של התובעת שמצדיקה ביטול ההתחייבות כלשהי מצידם, ובסיכומו של דבר הוחלט מחצית מהנכס שייך לאישה.
מפס"ד זה ניתן לראות כי עצם הרישום לא בהכרח קובע, ובעת הליך גירושין בין בני זוג יתכן והבעלים הרשום יצטרך לוותר על חלק רכושו לטובת בן זוגו האחר, ככל שלא קיים כל הסכם הקובע אחרת.
