אחד בפה ואחד בלב הוא המוטו המנחה את
יאיר לפיד. שר האוצר התגלה במלוא-מערומיו, כמי שמבטיח ולא מקיים. זה האיש שכיזב, ללא כל בושה, שלא יעלה את מס ההכנסה, ושמציע עכשיו להעלות אותו ב-.1.5% כגזירה שווה לעני כעשיר. אין זאת כי אם היושר הוא ממנו והלאה.
מעל לכל נדפק, כמובן, מעמד הביניים, שעליו הבטיח לפיד לגונן. והרי רק בזכותו של אותו מעמד הגיע האיש למה שהגיע, בעוד הוא בועט, ממש כפוי-טובה, בציבור-בוחריו התמים, שתלה בו תקוות לאין-ספור.
עם יד על הלב יש אומנם להודות שגזירות כלכליות הן הכרח המציאות. הקיצוץ הכואב הוא בלתי-נמנע ואין להימלט ממנו לרגע. אלא שמה לעשות, ואת החור האדיר בתקציב המדינה יסתמו החזקים, על חשבון החזקים. לא, חלילה, חברות הענק שרווחיותן מרקיעה שחקים, אלא מקבלי שכר המינימום, המשלמים יותר על מצרכי המזון.
משלמי המחיר
משום מה אין יאיר לפיד רוצה להבין שלצורך כיסוי הבור בתקציב צריך קודם כל לשים קץ לחוסר השוויון האינהרנטי - זה שמפלה בין עשיר לעני, עוד בטרם שיחליט לקצץ בקצבאות הילדים. מה שעשה שר האוצר הוא, במפורש, פגיעה בעובדי מעמד הביניים. אלה משלמים עכשיו את המחיר שאמורים היו לשלם שני העשירונים העליונים, בעלי היכולת. אחרי ככלות הכל לפיד מפחד להתעמת עם הטייקונים, בעלי החברות הגדולות, הזוכים לפריבילגיות חסרות-היגיון.
אחרי שהוביל אותו בכחש נורא, גומל לו עכשיו מעמד הביניים במחאה המונית. די להציץ ברבבות הטוקבקים נגדו באתרי האינטרנט, בתגובות האנטי הרבות בעיתונות הכתובה ובמדיה האלקטרונית, כדי להמחיש את האכזבה הציבורית הגדולה מלפיד ומאי האמון המוחלט במעשיו הנלוזים.
אבל מעל לכל, כישלונו של שר האוצר הוא הישגו הגדול של ראש הממשלה. הרבה יותר מוקדם ממה שציפה, הצליח
בנימין נתניהו להגשים את חלומו הרטוב משכבר הימים ולכופף את ראשו של לפיד בעיני בוחריו. הגם שמשרת שר האוצר איננה אף פעם תפקיד פופולרי - כבר הספיק יאיר לפיד להמאיס את עצמו הרבה מעל למצופה; עד כדי כך שאין עוד עתיד ליאיר לפיד.
