גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, הצעת החוק שאני מביא היום היא האנטיתזה של הצעת החוק לחיסול הדמוקרטיה, כפי שהובאה על-ידי חבר הכנסת רותם. הצעת החוק באה לתת מעמד מרכזי לכנסת, לנבחרי העם, בדיון על התקציב.
מה שקורה היום, שהממשלה היא לבדה קובעת את עוגת התקציב והיא לבדה קובעת את יעדי התקציב. הכנסת אינה שותפה לא בדיון ולא בקביעת היעדים אלא היא מביאה חבילה שלמה ואם מתנהל מאבק פרלמנטרי על סעיף מסוים, מה שקורה, כאילו מוסיפים לסעיף כשמורידים מסעיף אחר, בעצם מה שקרוי בעגה הפרלמנטרית: מבלי לפרוץ את מסגרת התקציב.
הכנסת הופכת על-פי השיטה הזו לחותמת גומי של הממשלה, שבמקרה הטוב ביותר יכולה לחולל שינויים מוגבלים וקוסמטיים. יש מדינות רבות שבהן מתקיימות בוועדות הפרלמנט שתי ועדות: ועדת תקציב וועדת כספים. ויש פרלמנטים רבים בעולם, ברוב העולם הדמוקרטי, שהפרלמנט מקיים דיון אודות יעדי התקציב.
אנחנו היינו עדים לאותה פארסה שניפק שר האוצר, שיום אחד הוא מודיע לנו שהגירעון בתקציב יהיה 4%, לאחר כמה ימים הוא אומר לנו 5%, יומיים שלושה לאחר מכן הוא אומר 4.7%, והכנסת מחוץ לדיון הזה, אין לה שום נגיעה בדיון הזה.
אדוני סגן האוצר, זה הדיון האידיאולוגי האמיתי. מה שקורה בכנסת של מדינת ישראל זה דיון פרטני בתוך העוגה שקובעת הממשלה. בכנסת, הפרלמנט, נבחרי הציבורי אינם שותפים באותו דיון שיש לו אופי אידיאולוגי, אופי של ביטוי של תפיסות חברתיות ופוליטיות, אופי של ייצוג של סדר עדיפות אמיתי שהכנסת קובעת לעצמה.
הצעת החוק שלי היא לא חדשה, היא מובאת זה שנים רבות. היו ימים שאנשים שיושבים, אדוני סגן שר האוצר, סביב שולחן הממשלה היום היו שותפים שלי להגשת הצעת החוק הזאת. אני מדבר על השר ישראל כץ מהליכוד. הצעת החוק היא הגיונית. אני חושב - אני לא יודע מה הולך להגיד סגן שר האוצר, אבל זה אמור להיות עניינה של הכנסת איך לדון בתקציב, ולא כפייה של הממשלה. שרי הממשלה, כשהם נשבעים אמונים, המשפט האחרון שהם אומרים: "לקיים את החלטות הכנסת". זה התפקיד של הממשלה, והכנסת רשאית, זכאית וחייבת לבטא את המגוון של הדעות שקיים בתוכה בעניינים חברתיים ופוליטיים, וחייבת לבטא את סדר העדיפויות שהיא רואה, גם דרך קביעת יעדי התקציב.
הצעת החוק שלי מדברת על הצורך שהממשלה תניח על שולחן ועדת הכספים דברי הסבר המפרטים את עיקרי התקציב ואת המדיניות הכלכלית הצפויה לא יאוחר מ-1 בספטמבר או 120 יום לפני המועד האחרון לאישור התקציב. וזה הדיון שמתבקש. דברי ההסבר צריכים לכלול את הנתונים הכלכליים והחברתיים שעל בסיסם נקבע התקציב לאותה שנה. דבר שני, התוצר הלאומי הגולמי הצפוי לאותה שנת תקציב. דבר שלישי, נטל המס החזוי מתוך התוצר הלאומי הגולמי, זאת אומרת, לא שפקידי האוצר יגידו שהם מעלים את מס הכנסה ב-1.5% ב-2% או ב-3%. זה נושא שאמור להיות נחלתה של הכנסת, להכריע בסוגיה כזאת, זה ביטוי של השקפה פוליטית חברתית שהכנסת בתור הריבון העיקרי במדינה חייבת להיות שותפה בקביעת הדבר הזה.
יתרה מזאת, הכנסת חייבת להיות שותפה בקביעת יעד האינפלציה; הכנסת חייבת להיות שותפה בקביעת יעד הגירעון. הכנסת חייבת להיות שותפה בקביעת יעד האבטלה, או לחלופין יעד התעסוקה. היא צריכה לאמץ פרמטרים והיא צריכה לאמץ גישות שאחר כך פקידי האוצר צריכים להעביר אותם - או להפוך אותם למספרים, וצריכים להפוך אותם לעוגת תקציב. אבל המצב הנוכחי של דיון בתקציב במדינת ישראל הוא דיון אנטי-דמוקרטי, הוא כפוף ומשול לחלוטין לרצונותיה של הממשלה, ללא אפשרות להשפיע על היעדים.
על כן, גברתי היושבת-ראש, אני חושב שדווקא היום, כשיש מגמות בתוך הקואליציה לבודד את הכנסת ואת החיים הפרלמנטריים, להדיר את הפרלמנט מהעיסוק בייעוד שלו, שלשמו הוא נבחר - מי שנבחר על-ידי הציבור זה אנחנו; הממשלה נבחרה על-ידינו, ולכן היא כפופה לבית הזה. מי שמבטא את הרבגוניות, את הרב-תרבותיות, את הפלורליזם הפוליטי והחברתי זה הבית הזה, והוא חייב להיות שותף. אני לא רואה סיבה כלשהי שהממשלה יכולה להביא כדי להתנגד להצעת החוק. זה נושא שאמור להיות ביסודו של הפרלמנטריזם במדינת ישראל. אם הכנסת אינה שותפה בתקציב, במה היא תהיה שותפה? התקציב הוא הביטוי המוחשי ביותר למדיניות הממשלה, הוא התרגום של היעדים החברתיים או האנטי-חברתיים, כפי שהם באים לידי ביטוי בממשלה.
אני לא רוצה להציע, או: הצעת החוק שלי אינה כוללת הצעה שיהיו שתי אושיות פרלמנטריות בכנסת, של ועדת תקציב וועדת כספים. היום את שני התפקידים ממלאת ועדת הכספים, במתכונתה הנוכחית, אבל לפחות שהכנסת תהיה שותפה.
זאת הצעת חוק דמוקרטית יותר, שמאפשרת ביטוי רחב יותר ומאפשרת השתתפות של נבחרי העם בקביעת התקציב ויעדיו, ולא רק בהעברת סכום כזה מסעיף לסעיף, כפי שזה קורה, ואז הכול נתון לכל מיני מניפולציות, קבוצות לחץ, לוביים, הון גדול, הון קטן. פה הגיע הזמן שהכנסת תתבגר ותמלא את תפקידה כגוף נבחר פלורליסטי של כלל הציבור, שיכול, ורשאי וחייב לדון לא רק במספרים של התקציב, אלא ביעדיו. תודה רבה.
