מבחירות לבחירות, בדיוק של שעון שוויצרי, קמה לנו "מפלגת מרכז" הקוראת לעצמה בשמות שונים ומשונים, ומבטיחה להושיע אותנו.
מפלגות מרכז אלה קמות על חורבותיהן של מפלגות המרכז הקודמות, הבוחר הישראלי בונה ארמונות מחול, וכאשר הוא פתאום מבין שמדובר בחול ורק בחול הוא בועט בהם ושולח אותם אל ספרי ההיסטוריה עם ציון "נכשל כשלון חרוץ לא נחזור על השטות הזו יותר" ואז קמה לה עוד מפלגת חול, ובוחר הישראלי התמוה והמוזר שוב בונה ארמונות מחול והורס, וחוזר חלילה.
בואו נסכים על כמה עקרונות בסיס:
- אין צדק, לא היה צדק וגם לא יהיה, וכל מי שמבטיח צדק מן הראוי שלא יקבל את הקולות שלנו כי הוא פשוט עובד עלינו.
- אין שוויון בנטל, לא יהיה שוויון בנטל ומי שמבטיח לנו שוויון בנטל, מוכר לנו חתול בשק, ואת קולנו הוא לא יקבל.
- האדם העובד אף פעם לא יהיה במרכז (למעט מרכז מס הכנסה), וכל מי שמבטיח לשים את העובד במרכז מן הראוי שלא יקבל את תמיכתנו, כי הוא פשוט מורח אותנו.
- השכבה שתמשיך לשאת בנטל הכלכלי היא שכבת הביניים, כי היא לא מספיק ענייה על-מנת לקבל תמיכות, והיא לא מספיק עשירה על-מנת שגזירות למיניהן לא תשפענה עליה.
- ש כבת הביניים איננה שכבת עבדות, מצבם של החלשים גרוע הרבה יותר, ניסיון להפוך את שכבת הביניים לשכבה של עבדים הוא ניסיון דמגוגי שנועד להסית את הציבור, נועד לגרוף קולות, זהו ניסיון מכוער לטפס במעלה הסולם על גבה של שכבת הביניים (כי המקום היחיד שהיא חזקה בו זה הקלפי), על-מנת להטיל עליה הרבה הרבה מים ממרום גובהו של הסולם.
בעולם הזה של שוק חופשי בו אנו חיים, החזק שורד, עם נציג הוועדים השמנים הממשלה תתפשר, עם הרשויות המקומיות היא תתפשר, עם משרד הביטחון היא תתפשר - כי הם חזקים, יושבים על השאלטר, או על הזבל ברחובות, או על האיום האירני - והאדם העובד הוא כלום, אוויר, יכולת הלחץ ה"שוטפת" שלו מוגבלת לקריוקי עם שלמה ארצי ברחובות תל אביב – וזה לא מספיק מול ענקי הכוח שמולם הוא מתמודד.
אמון בכוחות המוליכים אותנו שולל
מייאש? לא בהכרח, תלוי איך מסתכלים על זה, מחד-גיסא זוהי המציאות, אבל מאידך-גיסא מאד מאד מקומם שבלונים ריקים, חסרי כישורים וניסיון, מנצלים את הכמיהה הזו לנס שאין לו שום סיכוי לקרות במציאות, ועל בסיסה מקימים מפלגות בלון, וסוחפים את הרחוב הישראלי, אותו רחוב שהבטיח לעצמו שלא ייסחף אחרי שעשו עליו בדיוק אותו סיבוב כבר כמה וכמה פעמים בעבר.
מצבנו אינו כל כך קשה, לו היה לנו ביטחון בצמרת הכלכלית של המדינה, לו היינו רואים תקציב של צמיחה ועתיד, ראוי היה אולי לחרוק שיניים ולתת כתף, אבל הפער הענק הזה בין הציפיות אשר פומפמו לנו ללא כל בסיס לבין המציאות הוא זה שמוציא אותנו מהכלים.
בעצם על עצמנו אנו כועסים יותר מכל, על כך שאנו נותנים שוב ושוב אמון בכוחות המוליכים אותנו שולל.
פער הציפיות שכה מציק לנו לא נובע מהמציאות אלא מהחלומות שטווינו באמצעות מפלגות בלון קיקיוניות. האם נלמד סוף סוף לקח? האם נבין אי פעם שלועדים יש כוח כל הזמן, וגם לבעלי הממון, וגם לבעלי השררה, ואילו לנו, לציבור הרחב, יש כוח רק אחת לארבע שנים, ולכן חשוב מאד להשתמש בו באופן מושכל ולא לבזבז אותו על מפלגות בלון שהיום ישנן ומחר איש לא יזכור אותן?
