מציאות הדברים לפיה שופטי ושופטות ישראל, אינם עושים בכל הכבוד הראוי את מלאכת השפיטה והופכים למעין בוררים בכוח, מגשרים, מפשרים ועוד כל מיני תפקידים שלא הוענקו להם, בכל הכבוד הראוי, מכוח הוראות חוק, מוכרת וידועה לכל עורך-דין ועורכת-דין העושים את ימיהם בבתי-משפט ובבתי-דין, בישראל.
לאחר שטורחים עורכי-דין, בשם לקוחותיהם על הגשת תביעות לבתי-משפט ולבתי-דין או על הגשת כתבי-הגנה נגד תביעות שהוגשו נגד לקוחותיהם לבתי-משפט ולבתי-דין, לאחר שנשלמים ההליכים המקדמיים, נשלחים שאלונים ומוגשות בקשות מבקשות ביניים שונות, זוכה הלקוח - לעתים לאחר תקופה של שנה ויותר, מאז הוגשה התביעה לבית המשפט או לבית-הדין - לשזוף בעיניו את כבודם, קרי, את השופט או השופטת שנקבעו לדון ולשפוט בתביעה שהגיש הוא לבית המשפט או לבית-הדין במועד שנשכח מזמן על-ידו או בתביעה שהוגשה נגדו בבית משפט או בבית-הדין והוא לא זכר אפילו שעורכי-דינו ממשיכים לטפל בה, במסירות, כנמלים עמלניות.
הנה מגיע היום הגדול. התובע מצפה לכך, כי השופט או השופטת, ינכשו את העשבים השוטים, מעל הדרך שתביא לבירור התביעה לגופה והנתבע ממתין, לאותה פעולה מצד השופט או השופטת, אולם מתוך מטרה שונה - מתוך מטרה כי צדקתו תצא לאור ותביעת התובע נגדו תדחה לאחר שמיעת הראיות על-ידי שופט או שופטת זו.
ופתאום הפתעה. השופט או השופטת שמונו לדון ולשפוט בתביעה, מחליטים לעטות על עצמם בגדים של מעין בוררים בכוח, מגשרים, מפשרים ועוד תפקידים שאינם מעוגנים, בכל הכבוד הראוי, בחוק והכל - הכל כדי לא להגיע למטרה העיקרית של תפקידם ועיסוקם - לשפוט ולהוציא פסק-דין תחת ידם ומהר - מהר ככל האפשר.
מן הראוי להדגיש ולציין, כי התובע והנתבע המגיעים לישיבת קדם-משפט, עברו שלב קודם של מעין בוררות, פישור או גישור, הלא היא ישיבת המהו"ת, שקיומה ונוכחות הצדדים בה, הינה חובה ותנאי לקיום הדיון המשפטי לגופו. המהו"ת שהינם ראשי תיבות של המלים:
"מידע, היכרות תיאום", הינה פגישה בה מנסה מגשר לגשר על הפערים בין הצדדים ולהביאם לפשרה שתייתר הליך המשפטי לגופו, כמו-גם תמנע את שלה ההוכחות והבאת הראיות הארוך, המכביד על בתי-המשפט ובתי-הדין העמוסים לעייפה במתדיינים הממתינים, עד בוש, משך תקופות זמן בלתי סבירות, בכל הכבוד הראוי, לפסקי-דין שייצאו תחת ידי ערכאות שיפוטיות אלה.
אם הצליח המגשר במלאכתו מעלה הוא את הסכמות הצדדים על הכתב, גובה שכרו (שהינו שכר זעום ביותר) ומביא לכך, כי בתי-המשפט ובתי-הדין, לפי נסיבות העניין, יתנו תוקף של החלטה להסכמות אלה. בכך מתייתרים דיונים רבים. מה נעשה, כי לא כולם רוצים בהליכי מעין בוררות, גישור ופישור אלה והם מעוניינים כי עניינם יוכרע בדרך של הבאת הוכחות ושמיעת ראיות בפני שופט או שופטת מקצועיים ולשם כך פנו ועתרו לקבלת שירות שיפוטי זה ואף שילמו אגרת משפט, שאינה זולה, כלל וכלל.
אל מול מתדיינים עיקשים ועקשניים אלה מפעילה מערכת-המשפט, באופן בלתי רשמי, מערכת של מעין בוררות, גישור ופישור של שופטי ושופטות ישראל המנסים להביא, בכל זאת, את הצדדים להסכמה דיונית והכל - הכל כדי לא ליתן פסק-דין, לאחר הבאת הוכחות ושמיעת הראיות מטעם הצדדים. "תשמע", אומר שופט פלוני לבא-כוחו של תובע, "אמרת ללקוח שלך שכדאי לא להתפשר על מחצית סכום התביעה, אולי אפילו על קצת פחות. מה דעתך על רבע מהסכום?". קודם שנענה הוא בידי בא-כוחו של התובע, פונה הוא לבא-כוחו של הנתבע ואומר לו: "אדוני חושב שללקוח שלך יש סיכוי להתגונן מול תביעה כבדה שכזו. הרי יש ממש בדברים. אולי יסביר אדוני ללקוחו - ואני אשכנע את חברו - להסכים לפסק-דין ברבע מהסכום". אם לא עולים הדברים יפה, הרי מועלה המנגנון החלופי, לפיה יפסוק השופט על דרך הפשרה. "מה דעתם שאתם", פונה השופט לעורכי-הדין של הצדדים, "תקבעו את הרף התחתון והרף העליון ואני אפסוק על דרך הפשרה. מה יש לכם להפסיד, הרי תקבלו פסק-דין, תוך זמן קצר", מסיים שופט זה את הצעתו הנדיבה שתחסוך דיון בהבאת עדים ושמיעת ראיות.
המובא לעיל, אינו ציטוט תיאורטי, אלא ציטוט, בשינויים אלה או אחרים, מהמציאות היומיומית שהינה נחלתם של הבאים לבתי-המשפט ולבתי-הדין להתדיין וסופם של דברים מוצאים עצמם נגררים, על כורחם ושלא ברצונם, להליכי פישור, גישור, פסיקה על דרך הפשרה ואולי אף העברת ההליך המשפטי להליך של בוררות.
מי שרוצה בהליך של גישור, פישור או בוררות חזקה עליו שיפנה, ראש וראשונה, לבורר, מגשר או מפשר. כך מורה שורת ההיגיון מי שמגיש תביעה לבית המשפט מבקש לעצמו פסק-דין שיפוטי ולא פסק-דין של בורר, מפשר או מגשר. להבדיל מעשירי ישראל שיצרו לעצמם מערכת משפט חלופית של בוררים בדמות שופטי עליון ומחוזי בדימוס, ידו של הציבור הרחב, אינה משגרת מימון הליכי בוררות שכאלה. לכן, כל עוד רוצה הציבור בשירותה של מערכת-המשפט, שופטיה ושופטותיה, בל תעביר היא אותו, שלא ברצונו, להליכי פישור או גישור.
סעיף 6 לחוק יסוד: השפיטה הקובע את הצהרת האמונים של שופט או שופטת בישראל הינו: "אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה
ולשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים". אל להם, בכל הכבוד הראוי, לשופטי ושופטות ישראל להתנכר להצהרת אמונים זו שלהם. מוטב יחזור ציבור השופטות והשופטות בישראל למלאכת שפיטה ויניח ידו מענייני פישור וגישור, שאינם ממהות תפקידם, כלל וכלל.