1. לא מזמן נתבקשתי לדיון בפורום היוצרים הדוקומנטריים. לשם כך צפיתי בשני הסרטים שייצגו אותנו באוסקר בקטגוריית הסרט התיעודי - "שומרי הסף" של דרור מורה, ו"חמש מצלמות שבורות" של עימאד בורנאט וגיא דוידי. למרות הביקורת הקשה עליהם, אני ממליץ לצפות בסרטים. הם מייצגים זווית ראייה שחשוב להתמודד איתה. אתייחס ל"שומרי הסף" ובהזדמנות אחרת אדון ב"חמש מצלמות שבורות". הראיונות החנפניים של דרור מורה בתקשורת האמריקנית לא בישרו טובות באשר ליכולתו לפענח את חידת ראשי השב"כ. בסרט הם אינם מציגים טיעוני עומק, אולי משום שמורה לא יכול להתמודד עם המוחות הללו, או שמא אינו מעוניין בעומק הפסיכולוגי או האינטלקטואלי אלא בסיפור הפוליטי שבמסגרתו שימשו ראשי השב"כ סטטיסטים לאישוש גירסת השמאל לכישלון הסכמי אוסלו.
התמה "יורים ובוכים" ידועה מאז שחזרנו ארצה ונאלצנו להגן על נפשנו, עם ההכרח לקפד חיי אחרים. עכשיו גם ראשי השב"כ מתלבטים. הבינאריות הזאת היא לחם חוקה של הדרמה: מוסר מול טרור, לחימה מול מצפון, שליטה מול שאיפה לחופש. הסרט נפתח במוטו של
יובל דיסקין: "יש משהו לא טבעי לקחת מאנשים את החיים שלהם בשנייה". אברהם שלום משחרר את העמדה המובלעת של הסרט: "בגלל הטרור שכחנו את עניין המדינה הפלשתינית". מדוע שכחנו? אולי אישר הטרור מלכתחילה ובדיעבד שפני הפלשתינים לא היו מעולם להקמת מדינה? אבל מורה לא מעלה טיעונים שיסדקו את הנרטיב שלו.
הסרט מתיימר להציג מורכבות, אבל אינו פורע את השטר. העולם מוצג בו בשחור ולבן, והמקטעים ההיסטוריים חסרי הקשר מעמיק. מלחמת ששת הימים. אוכלוסיה פלשתינית. כיבוש. זהו. אין דיון בקשר ההיסטורי, הדתי והתרבותי שלנו כעם לחבלי הארץ הללו. שום מילה על תביעתנו העקרונית לריבונות עליהם.
2. אחד ממוקדי הסרט הוא רצח רבין, אבל לא ככישלון של השב"כ; מורה לא שואל שאלות לא נוחות. לא על מעורבות השב"כ, לא על הפעלתו של הסוכן אבישי רביב, שהיה קרוב ל
יגאל עמיר; לא על הדילמה שבהפעלת פרובוקטורים בקרב אוכלוסיית המתנחלים. האחרונים מובאים רק בהקשרים של טירוף, אי-רציונליות ואיום. המחתרת היהודית מופיעה כסטריאוטיפ מייצג להתיישבות. לפרקים נדמה היה שחזרנו לשנות השמונים. שחור (מצד המתנחלים) ולבן.
מורה חוזר על שקר ההפגנה בכיכר ציון, כאילו מי שהיו על המרפסת ראו את הפוטומונטז' של רבין במדי ס"ס. הוא יכול היה לקרוא את דוח שמגר, בפרק הרביעי החסוי על אבישי רביב, וללמוד מי הפיץ את התמונה בתקשורת (הפתעה: סוכן השב"כ...) מורה גם חוזר על שקר נתניהו וארון המתים. באותה שנה הפגינו סטודנטים עם ארונות מתים שייצגו השכלה או חינוך. ארון המתים המדובר הותקן לציונות ולא לרבין. אפשר לראות בבירור את הכיתוב על הארון. אבל מורה לא מחפש אמת אלא לאשש את גרסתו, ובעיקר להשתמש ברצח רבין כדי להבליט מה שהוא רואה כאחריות הימין.
הנקודה הזאת חשובה, משום שרצח רבין יכול היה לשמש מראת עומק לפענוח משהו מאישיותם האניגמטית של ראשי השב"כ, אבל מורה מעוניין רק בטיעון הפלקטי החוזר ונשנה, נו, הכיבוש. גרסתו של מורה מניחה שחיסול יחיא עיאש, האחראי לרציחת ישראלים רבים, הביא לשרשרת פיגועי ההתאבדות. אנחנו האשמים.
גם האינתיפאדה השנייה מוסברת בכיוון דומה. עמי אילון מספק לה הצדקה, ואין זכר לכך שהדברים תוכננו מראש בידי ערפאת. אין הקשר היסטורי, בעיקר המשוואה הידועה "אלימות גוררת אלימות"; משוואה סתמית היונקת מהיחסיות (רלטיביזם) המוסרית, ובעצם מבטאת ייאוש מפני החשבון האמיתי בין צדיק לרשע. אין הבחנה בין טוב לרע; הכל נכלל בגדר "אלימות", גם התגוננות הקורבן. במחשבה נוספת, הסרט כן קובע מי צדיק ומי רשע.
בולט בסרט אברהם שלום, ראש השב"כ בפרשת קו 300. כזכור, מחבלים שחטפו אוטובוס באפריל 1984 נלכדו ונהרגו בהיותם כבולים. שלום נחשב ליותר קשוח מבין ששת הראשים, וקשה להשתחרר מהרושם שהאיש ביקש לנקות עצמו. אבל שום דבר לא ינקה את שלום מאמירתו בסרט, שלפיה הצבא שלנו דומה לצבא הגרמני במלחמה העולם השנייה(!) אומנם הוא הסתייג: לא מבחינת היחס ליהודים, אלא ביחס הצבא הגרמני לבלגים, לפולנים וכו'. יש מאות דוגמאות לצורך השוואה בין מצב למצב. אברהם שלום בחר בדוגמה ברורה: צבא ההגנה לישראל דומה לצבא הנאצי. אחרי הטמטום הזה, האם אפשר לטעון אחרת בעולם? ואם זה לא מספיק, מגיע עמי אילון ומכנה את הסיכולים הממוקדים "הבנאליות של הרשע". מבחינתי, זה שיא הסרט וביטוי מזוקק לנחת היסוד של הבמאי מורה.
3. כדי להבין את עומק הבנאליות שבהפרחת פצצות אינטלקטואליות, כדאי לזכור מהיכן מגיע הביטוי. הוא לקוח מספרה של הפילוסופית היהודייה-גרמנייה חנה ארנדט, "אייכמן בירושלים", שסיקר את משפטו של
אדולף אייכמן; כותרת המשנה היתה: "דוח על הבנאליות של הרוע". אייכמן, אליבא דארנדט, היה בעל מבנה אישיות רגיל, אדם "בנאלי" שהשתתף בפשע הגדול בהיסטוריה.
והנה האנלוגיה של
עמי איילון: עמידת ישראל על קיום הצו המוסרי "הבא להורגך - השכם להורגו", משולה בעיניו לבנאליות של הרשע. אין להשוואה הזאת מוצא זולת ההבנה שפעולות ההגנה הכירורגיות של ישראל הן רשע. ההשוואה אינה נעצרת; היא חוזרת אחורה אל אייכמן ומעשיו, שהם המקור לביטוי. הנה כי כן, שני ראשי שב"כ משווים בין ישראל לגרמניה הנאצית. היש ביטוי מזוקק יותר לפשיטת הרגל המוסרית והאינטלקטואלית של האליטה הוותיקה של ישראל? אלף צוותי הסברה בעולם לא יועילו מול הכישלון המוסרי של אלה שהפקדנו על משמר ביטחוננו. הדברים החמורים הללו משרתים את הבמאי. מניתוח הסרט עולה עמדתו, שמעשי ישראל בחבלי יו"ש שווים למעשי הגרמנים.
מורה בוחר לסיים את הסרט בסצנה רבת-משמעות: עצירים פלשתינים בתחתונים. כמנהגו, גם פה אין הסבר לעירומם של העצירים, שנבע מהחשש שהם נושאים חגורת נפץ על גופם. מה שנותר בזיכרון הצופים הוא תמונתם של פלשתינים, שמנגנון הרשע הישראלי הכריח אותם בשרירות לב בנאלית להתפשט ולעבור בסך.
