על-פי הכתוב הקים משה את סנהדרי הגדולה, מוסד של שבעים זקנים, והוא נשיא על גביה, יחד שבעים אחד, לאחר שכרע וחישב להישבר ולקרוס תחת עול ההנהגה של העם. משה האיש, שהגיע למעלה של "... מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" (שמות פרק י"ט, י"ט), איבד מהרה את משקלו הסגולי כנביא המדבר פה אל פה עם האלוהים שהוציא את עם העבדים משעבודה של המעצמה המצרית. מעמד הר סיני שהדהים אומה שהתייצבה בתחתית ההר בקולות ובברקים ובאש מלהטת ובהתפוצצות שבעים קולות שאמרו כאחד בשבעים לשון שנשזרו זו בזו ונשמעו באורח פלאי כל אחת ואחת בטהרת צליליה, הודחק לירכתי התודעה, והרעב לבשר והצמא למים פרקו את האומה מכל הסולמות בהם נקרא לעלות מעלה מעלה והפך אותה להמון תובעני שלא התייחס אל משה כאל מי שהנהיג אותם בכוחות הרוח שהואצלו עליו אלא כאל פרנס מן השורה, כושל, שלא קיים את האות הראשונה באלפא ביתא של הנהגת העם- אכילה, ולא הבין את האחרונה שבהן - תאווה.
לא יצאה שעה - כביכול-מאז מתן תורה ומאז נתנו את הלוחות בארון וישראל יצאו להוליכו בדרך לארץ ישראל, וכבר "היה חטאם הראשון להתרעם על חסרון הנאותיהם במדבר" (רמב"ן במדבר י"א א') והמרידה בה' ובמשה עבדו דוכאה בתבערה שאכלה את ראשי המתאוננים, את הקיצונים שבהם, אבל לא השקיטה ולא הרגיעה את הרוחות. אפילו המן הניסי, שירד משמים להזין את העם במדבר הצחיח והשומם, נפסל כתחליף עלוב ותפל לקדרות שופעות הטעמים ההזויות שבמצרים. כח הדמיון שאפסו בו הגעגועים לרוח, העצים את חיוניותו של החומר. "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ" (במדבר פרק י"א ,ה'-ו').
הם זכרו מה שלא היה, והתגעגעו על מה שאם היה - לא היה אלא לוויה כזבנית במהותה ללענת השעבוד ולאובדן
כבוד האדם של זללנים כבולים לשלשלאות. לא היה עוד סיכוי להידברות. הנתק הלשוני היה מוחלט. שפת מחאת הבשר ושפת בשורת חירות הרוח היו כשריקות צורמות זו לזו בסופה. על סף הייאוש נקרעה מלבבו של משה ההודעה בכישלונו כשליח שנקרא להיות גם המבשר גם המוציא והמביא. "לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי" (שם, י"ד). משה, שכבר בשעה שעלה מהר סיני ובושש לרדת שמטו ממנו בני עמו עניי הסבלנות תואר נביא וקראו לו "זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ" (שמות ל"ב,כ"ג), כמו אמר כי אילו נתנו משקולות של ענו הרוח על כף מאזניים אחת וכנגדה את משקל תאב הבשר על כף המאזניים השנית, משקל תאב הבשר כָבֵד מִמֶּנִּי, ממשקלי, משקל התאווה, כאן ועכשיו, גדול ממשקל הבשורה.
אבל אין כניעה מלפני קודשא בריך הוא, כי אין ייאוש מלפניו. מלכתחילה אי-אפשר לו לאדם אחד, ולו גדול הוא כמשה רבנו, לשאת את משא העם כולו לבדו. כדי לעורר את השבועה כי אי-אפשר להתקיים בלא חירות - צריך העולם לנביא. לאיש אחד. להתייצב בשמו חמוש בכוח המילה מול אדירי כוח כפרעה ומול פרשיו וסוסיו ורובי קשתיו - נביא, איש אחד. להתוות לו את מפת הדרכים אל סלעי הצור בסיני ולהוריד את לוחות האבנים עליהן חקוקה אמנת הטוב והישר בין ישראל עלי אדמות לבין אביו שבשמים - נביא. איש אחד. אבל לשאת את העם, את אנשיו ונשיו, מעולל עד זקן, על מעלותיו וחולשותיו, על תשוקותיו ארוכות הטווח וחלומותיו קצרי הרוח, "....כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק ..." ( שם,י"ב) - זאת לא, לא לבד, ואם לבד אזי טוב מותי מחיי, "....הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי" (שם,ט"ו).
ה' ממרומיו שומע ומודיעו מיד מה שהיה שמור מששת ימי בראשית כתבנית ההנהגה הנכונה בכל עתיד של אומה, "... אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ.וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ" (שם,ט"ז,י"ז).
שבעים הזקנים לא היו מענה לצורך שנתעורר פתע, תיקון של מפגע עובר, תרופה שאין צריך לה לאחר שהמכה נחבשת ומתרפאת. מינוי שבעים הזקנים הוא מינוי לדורות, תשתית שלטונית שאינה באה להקל על הנשיאה בעול של איש אחד, אלא להאציל מרוחה של הנבואה על נציגות העם. מלכתחילה ומקדם "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם" (תהלים קט"ו , ט"ז) . הנהגתו של אדון הנביאים לבדו לא הייתה אלא הוראת שעה שעכשיו, עם התפרצות ההתמרדות שאיימה לייאש ולהביס את משה עד מות, היא באה לקיצה ובשלה שעת השבת המשטר של "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (שמות כ"ג, ב'). מעתה הוקבע משטר של שבעים זקנים, סנהדרי גדולה, היושבת במקדש, בלשכה הבנויה אבני גזית, "הגדול בחכמה שבכולן מושיבין אותו ראש עליהן והוא ראש הישיבה, והוא שקורין אותו החכמים נשיא בכל מקום, והוא העומד תחת משה רבינו, ומושיבין הגדול שבשבעים משנה לראש ויושב מימינו והוא הנקרא אב בית דין ושאר השבעים יושבין לפניו כפי שניהם וכפי מעלתם, כל הגדול מחבירו בחכמה יהיה קרוב לנשיא משמאלו יותר מחבירו, והם יושבין בכמו חצי גורן, בעיגול כדי שיהיה הנשיא עם אב בית דין רואין כולן" (רמב"ם הלכות סנהדרין פרק א', הלכה ג').
סנהדרי גדולה זו היא מעין בית המחוקקים העליון של האומה. כל חבריו סמוכים, גדול דור על-ידי גדול דור שקדם לו, על-פי "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים..." (משנה אבות א',א'). האצלת הרוח קושרת את המשפט אל עוגן סיני לבל תיטלטל דוברת המשפט על-פי גלי הים ולמען שחידושים שהיא נושאת יהיו מקודשים כאילו מאבן ההר נחצבו, והנאצלת הרוח ממשה לזקני האומה לדורותיה העתידים הואצלה. בית הדין הזה הוא הפוסק כאשר ייפלא דבר למשפט בין אדם לחברו. כל אדם מצווה לכבד את פסיקותיו, והמלוכה את גזירותיו, ועולם תופשי התורה את הלכותיו, ואסור לסור מכל אשר יורה - לא שמאל גם אם רוח הזמן נוטה שמאלה, ולא ימין - אם ימין היא נוטה, כי אין חוקת התורה נתונה לחסדי הרוח.
החידוש הגדול הוא שסנהדרי גדולה של שבעים ואחת ממונה גם על קידוש החודש ועל עיבור השנים. לכך אין כביכול זיקה טבעית לעשיית משפט. הפריסה רחבה מכך לאין שיעור. עיקרו של קידוש החדש הוא בחירות שנתנו השמים לבית הדין לקבוע את מועדי ה' על-פי מועדם, קרי פסח באביב, עצרת בקציר, סכות באסיף. אף על-פי שאנו מונים את חדשי השנה על-פי מהלך הלבנה נצטווינו לעשות על-פי עדויות בבית הדין את ההכרחי כדי שהמועדים יהיו במועדם על-פי שנת החמה. השבת נקבעה בששת ימי בראשית. היא היום השביעי לימי הבריאה ואינה זזה לא על-פי עדים ולא על-פי בית דין. לא כן המועדים. ישראל קובעים אותם. לא בשמים הם. "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" (שמות י"ב,ב'), " עדות זו תהא מסורה לכם" אומר התלמוד (ראש השנה כ"ב,א') ועל כן, "ראש ב"ד אומר מקודש וכל העם עונים אחריו מקודש מקודש" (שם,כ"ד א') "מקודש כתורה, מקודש כהלכה, מקודש בתחתונים, מקודש בעליונים, מקודש בארץ ישראל, מקודש בירושלים, מקודש בכל מקומות ישראל" (מסכת סופרים פרק י"ט). אפילו טעו העדים- ובית הדין קידשו- מקודש החדש על-פי בית דין. כוחו לעניין הזה הוא קוסמי. קביעת החדש קובעת את קביעת השישה בו, חג השבועות, את העשרה בו, יום הכפורים, ואת החמישה עשר בו את המועדות פסח וסכות, ואף על-פי שכולם מקראי קדש, כולם, אתם, בני האדם, קובעים אותם.
העיקר השני הוא בחירות שניתנה לאדם לעבר את השנים. לא מעברים אותן רק מן הבחינה האריתמטית הדורשת ליישר את ההפרש בין ימי שנת הלבנה לימי שנת החמה המצטברים והולכים עד שפסח, חג האביב, עלול ליפול בסתיו. בעל ספר תורה תמימה, הרב ברוך הלוי עפשטיין מסכם אמירות תלמודיות הנוגעות למהותה של חירות עיבור השנים, בין היתר "... מפני הדרכים שאינם מתוקנים ואין העם יכולים לעלות לירושלים מעברין את השנה עד שיפסקו הגשמים ויתקנו הדרכים, ומפני הגשרים שנהרסו והנהרות מפסיקים ומונעים את העם לעלות ומסתכנין בעצמם מעברים את השנה עד שיתקנו את אלה, וכן מפני גליות ישראל שנעקרו ממקומם ללכת לירושלים ועדיין לא הגיעו לשם " (פירושו לשמות פרק י"ב).
הכח לעבר את השנה צבור במצברי המוסר. העלייה לרגל אם אינה משווה קטון לגדול, עני לשוע, רחוק לקרוב, תושב לישראל שגלה אל בין האומות, כושלת כמעשה לאומי דתי. זקני העם ושופטיו מוסמכים להתאים את השנה לסיבת הסיבות להיותנו אומה שקיבלה יחד את התורה שציוותה עלינו לעלות לרגלינו שלש פעמים בשנה, ולקדש את ירושלים על-ידי קידוש הצוותא היהודית והאנושית הדורשת תיקון דרכים לכל, דרכים של גישה, ודרכים של נגישות, ודרכים של גשר, ודרכים של חיבור כל ישראל מעבר להררים מפרידים ולאוקיאנוסים מבדילים להווייה אחת.
גם לולי קרס כמעט משה בפני התובענות המתאוננת של עם קצר רוח, הייתה תורה מצווה עלינו להשתית את הממשל היהודי על העם ועל נציגיו. המתנה הזאת הייתה גנוזה עד שזעק משה "לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה". עכשיו שזעק, אין עוד "לבדי" בראשות האומה, וגם אם נביא הוא האיש, סנהדרי גדולה נושאת בעול שמירת החוק והצדק והיושר והמוסר והמקום המקודש לכל אדם בתוך כלל ישראל על-פי רוח נותן התורה שברא כל יצורי עולמים בצלמו וכדמותו.
