אוֹר לַגּוֹיִים
אֲפֵלָה נַפְלָה עָלֶינוּ בְּיוֹדְעִין
וְנֵפְלוּ מִינִֵי מְרִעִין בִּישׁיִן
וְאֵיךְ אָנוּ נִהְיֶה אוֹר לַגּוֹיִים
כְּשֶׁהָאוֹרוֹת בְּמַחֲנֶנוּ כְּבוּיִים
צֵא וְּלַמד שֶׁיּוֹצֵר הַמְּאורוֹת
מְצַוֶּה לְהַעֲלוֹת אוֹר בַּנֶּרוֹת
לֹא לְמַעֲנוֹ צִוָּה, רַק לְמַעֲנַנוּ
כְּדֵי שֶׁתֶּסֻלַּק חֶשְׁכַּת דַּרְכֵנוּ
וּבְהַעֲלֹתְךָ אֶת הֶנֵּרוֹת שָׁם
הָאֵר לִבְּךָ וְאֶת נִשְׁמָתְךָ גָּם
אַל תִּטּוֹר, סְלַח וְאַל תִּקּוֹם
לְבַל יֵהָפֵךְ מַחֲנֶנוּ כִּסְדּוֹם
המנורה כסמל
בפרשות בְּמִדְבַּר וְנָשׂא ראינו כי ראשי השבטים מעלים קרבנות, כל נשיא ונשיא לחנוכת המשכן, לכן חַלְשָׁה דעתו של אהרן הצטער ואולי גם התקנא בהם כי לא היה אחד מהן הוא ושבטו לוי. הקב"ה אמר לאהרן הכהן, כמנהיג העם, כי חשיבות תפקידו איננה פחותה משל הנשיאים, כי הוא מעלה אור במנורת המשכן. המתוארת כעשויה מקשה אחת, מזהב, ובכך היא משמשת כסמל לעם ישראל, שעליו להיות באמונתו מקשה אחת, למרות השוני שבין שבט לשבט. חשוב היה לעת כזאת, שתהיה דרך העם מוארת, הן הנרות מימין והן הנרות משמאל שפונים אל מול הנר האמצעי המסמל את האור העליון, אליו יופנו כל הלהבות. בעשותו כן, ישראל יהיה אור לגויים, כי האור בפרשה זו כמו בכל מקום אחר הוא הארו שיאיר דרכו של עם ישראל כעם ועיני כל אדם כפרט כפי שאנו אומרים בתפילת שחרית: והאר עינינו בתורתך ודבק לבנו במצוותיך...לאהבה וליראה את שמך, למען להשכיל ללמוד וללמד את צאצאינו שילכו בדרכה של תורה, המאירה דרכנו בחשכת הגויים המבקשים את נפשנו.
על-פי ה' יסעו ועל פיו יחנו
המסע במדבר של יוצאי מצרים בדרכם ליעדם לארץ כנען, הוא מסע מפרך. בלי אמונה חזקה בלב , לא היו יכולים יוצאי מצרים לעמוד בסבל הנורא בדרכם ליעדם. לכן מִשֶּׁחַלְשָׁה עמידתם ואמונתם, של יוצאי מצרים: ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' וישמע ה' ויחר אפו ותבער בהם אש ה' ותאכל בקצה המחנה. (יא/א) כמעט ונואש משה בפנותו אל האלהים לבקש עזרתו מול העם. אשר בעצם איננו מתלונן על הקושי בצעידה , או על חום המדבר או על הצמא? אלא על כי אינו אוכל את הבשר והדגה של מצרים שאכלו חנם ועל הקישואים והאבטיחים והשומים והבצלים. (יא/ד,ה). לא זר לנו מצב זה, הרי אלה שיצאו ממצרים ידעו מה מצפה להם בדרכם לארץ המובטחת, הם יצאו ביודעין.(והרי רק חמישית מבני ישראל יצאו) מה הוא תואי הדרך שמשה על-פי האלהים מולכים בו: ועל-פי ה' יסעו ועל פיו יחנו. "החתרנים" לא חדלו מחתירתם ומהמרדת העם. לא בכדי הוגדרו: מתאוננים ולא מתלוננים. כי מתאוננים, מחפשים תואנה להתמרד, או עלילה, או אֲמַתְלָא או סיבה לא מציאותית. כאן הם התאוו לבשר בתאוה רבה. על-אף הַבִּקֹּרֶת הנשמעת מפי אלהים על התאוות ישראל, הוא מבטיח להם באמעות משה כי עוד יאכלו בשר עד אשר "יהיה להם לזרא" (יא/כ) כלומר יצא להם מהאף: ולבקשת משה ואהרן, הקב"ה הוריד לעם את המן ונתן להם השלו ושם את הענן להם ביום ועמוד האש שם להם בלילה, כל אלה לא גרמו למתאוננים שלא למצוא תואנה להתאונן.
האספסוף כאן כבעגל הוא הגורם
מי הם המתאוננים עליהם מדברת הפרשה? חז"ל אומרים: אלה הם אותו אספסוף או הערב רב שגרם לחטא העגל, אשר נסתפח לעם ישראל בצאתו ממצרים. לא מקרי הוא הדבר שמי שאיננו במקורו בן לעם ישראל ומסתפח אליו, במטרה להפיק תועלת לעצמו מהצטרפותו, מיד מורד וממריד, אם איננו משיג את כל מבוקשו. אצל אלה לא חשובה הארץ ולא חשובה אחדות עם ישראל, כל שחשוב בעיניהם היא התועלת שצפו להשיג ואם אינם משיגים אותה מורדים וממרידים. זה בעצם הדבר שיצר מחלוקת קשה בעם ישראל לאורך הדורות. הסתפחות בן עם אחר לעם ישראל רק למראית עין, או לתועלת אישית. מסתפח זה סופו שינשור ויגרום לתוהו ובוהו ולהמרדה. לגביו ניתן לאמר מה שאמר פרעה על עם בני ישראל : והיה כי תִּקְרֶאנָה מלחמה ונוסף גם הוא על שֹׂנְאיֵנו ונלחם בנו ועלה מן הארץ. (שמות א/י) לכן כל אלה הַמְּקֵלִים בכניסתם של זרים לארץ שאינם בני עמנו (קרי יהודים) הם מותרים על יחודיות הארץ כארצו היחידה של עם ישראל ורואים בה ככל מדינה או ארץ אחרת ששם חיו בני עמנו אלפיים שנה כמיעוט וגורשו משם במצב הטוב ונרצחו במצב הרע.
ה"מתחסדים" אומרים על אלה שמבקשים יחודיות של ארץ ישראל לעם בכינויי גנאי שונים, אך למעשה פיהם כלפי חוץ שונה מתוכם שבו בוערת הזהות העברית (קרי היהודית) , אך הם מדכאים אותה למען יראו "ליברלים". לולא כך חושב עמנו המחדש קיומו כעם בארצו, היה עליו להסכים להחזיר כל פליט ערבי או צאצאי הפליט למרות מטרתם הגלויה לעקור אותנו מארצנו, והשאלה מדוע זרים כן, ופליטים ערביים לא? התשובה ברורה אין אדם מוכן להתאבד ביודעין אם דעתו צלולה עליו. על ה"מתחסדים" לשאול את עצמם מדוע בחר סבם ואבי סבם או אביהם לעקור מארץ בה נולדו ולבוא לארץ זו, אילולא הקשר של סבם ואבי סבם ואבותיהם לארץ זו כארצו של עם ישראל (העם היהודי). כל אלה שסוברים אחרת לרוב ירדו לארץ אחרת, עד שתקיא אותם במצב הטוב.
לשון הרע על האשה הכושית
לעומת הפרק הקודם דוקא כאן אנו מצווים להישמר בלשוננו ולא לפגוע בזולתנו , גם אם הוא זר, אשר קנה לו ישיבת קבע בקרבנו. ושוב נחזור ונזכיר את מצות השם לשמור על זכות הַגֶּר הַגָּר בתוכנו ולא להלבין פניו ברבים. סיומה של פרשת בהעלותך מתמקדת במרים הנביאה אחות משה. יש דעה האומרת כי פרשה זו סתומה מכמה בחינות, כי אין אנו יודעים אם האשה הכושית שמרים דברה בה, היא אותה צפורה אשת משה או שמא הייתה לו גם אשה אחרת נוספת, שמרים דברה בה. ברם יודעים או כי למרות שמשה ברח מפני פרעה כארבעים שנה, הוא לא לקח לו אשה נוספת על צפורה אשתו, מכאן: ותדבר מרים ואהרן במשה על אדות האשה הַכֻּשִׁית אשר לקח, כי אשה כושית לקח (יב/א) הכונה לאשתו צפורה. יחד עם זה לא ברור מה דברה מרים על אותה אִשָּה כושית ומה בעצם טענה כלפי אחיה משה. אלא מקובל עלינו לחשוב כי כאן מרים דברה לשון הרע על משה , אלא שֶׁבְּעָנַוְתָּנוּתוֹ לא הגיב משה כלל. אונקלוס בתרגומו אמר: אִתְּתָא שַׁפְִּרתָא: כלומר אשה יפה, אזי מה רע דברה מרים? אלא הכלל אומר: לֹא לְדַבֵּר אַחֲרֵי הַגַּב לֹא מִטוֹב וְעַד רַע, כי בגלל שדברה במשה, מרים נִהְיְתָה מצורעת כשלג (יב/י) . המסקנה היא שאם יש לאדם מה לומר לחברו שיאמר לו זאת במישרין ולא לעשות כמעשה מרים שדברה אחרי גבו של משה. משה ענו באדם כהגדרתו בתורה: והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה (יב/ג) נהג בְּעָנַוְתָּנוּתֹ כלפי מרים אחותו, למרות גדולתו כמי שזכה, לדבר אל הקב"ה פנים אל פנים.(שמות לג/יא) או כפי שנאמר בפרשה: פֶּה אל פֶּה אדבר בו .(יב/ח) ולא זָחָה דעתו עליו והתאימה להגדרתו כ: איש ענו מאד. משה לא הִטִּיחַ דברים במרים, אלא להפך הוא התפלל בעבורה: ויצעק משה אל ה' לאמר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ (יב/יג) . התורה מזהירה אותנו מפני דבור לשון הרע, כי זה פוגע באדם מבלי שתהיה לו יכולת להתגונן . אפילו מרים הנביאה בעלת זכויות עצומות בהצילה את משה מטביעה ביאור, לא נצלה מצרעת על כי דברה לשון הרע על אחיה. הקב"ה נהג בה כבכל אדם שמדבר סרה באחרים, או דן חברו לכף חובה בטרם הוכחה אשמתו של זה ומוציא דבתו רעה.
וְזֹאת חוֹבָה וְלֹא רְשׁוּת
נִרְחַק מֵרַע וּמִכֹּל עִוּוּת
מְצֻוּוִּים אָנחנוּ לַחְבוֹר לַצֶּדֶק וְלָאֱמֶת
לְהִזָּהֵר בְּמוֹצָא פִּינוּ פֶּן אֱמֶת נְעַוֵּת
שֶׁיְּהֵא תּוֹכֶנוּ כְּבָרֶנוּ וְאֱמֶת מוֹצָא פִּינוּ
לְמַעַן יַקִּישׁ עַל דַּלְתֶּנוּ אֲשֶׁר לוֹ צִפִּינוּ
כִּי הַכֹּל מִשְׁתַּקֵּף בַּמַּרְאָה
כְּפִי שֶׁתַּרְאֶה אַתָּה נִרְאָה
וְכֹל הַמְצֻוֶּה אֵינֶנּוּ בִּבְחִינַת אִידֶיאַל
זוֹ חוֹבָה חִיּוּנִית וְהֵעַדְרָה הֲרֵה-גוֹרָל
הָעוֹשֶׂה כֵּן תּוֹרֵם מִטּוּבוֹ לְכֹל הַכְּלָל
וְכֹל הַמְעַוֵּת בְּעַוּוֹתוֹ אֶת זְכוּתֹו שָׁלַל
כִּי הַכֹּל מִשְׁתַּקֵּף בַּמַּרְאָה
כְּפִי שֶׁתַּרְאֶה אַתָּה נִרְאָה.
