רבה המהומה במקומותינו על האיומים נגד החרדים והערבים ואיומי הנגד שלהם, על מה שיעוללו אם יכפו עליהם לשאת בנטל, עד כדי מלחמת אזרחים, ולכל הפחות מלחמת תרבות, המאיימות לפרוץ בתוכנו, בשעה שאיננו זקוקים לעוד פילוגים. כפייה קיבוצית על מגזרים שלמים באוכלוסיה, בין אותם הם חרדים ובין אם הם ערבים, המחוייבים במסירות נפש לדרכם, הנשענים זה על זה בסרבנותם, ויחד הם מהווים כשליש מכלל האוכלוסיה, לא תוכל שלא להביא להתנגשויות העלולות חלילה לעלות לכולנו בדמים רבים תרתי משמע. לולא הייתה נתונה בידינו ברירה, אפשר שהיינו נכנעים לאילוץ הכוחני, כפי שנקט אברהם לינקולן באופציית המלחמה שלא בטובתו, כדי להביא לסיומו את פרק העבדות בארצו.
אווירת המלחמתיות נוצרת ומתגבשת סביבנו עתה, רק משום שאנו משווים לסוגייה הנדונה אופי קורפורטיבי, של עימות בין המדינה ומוסדותיה לבין קבוצות כוח ולחץ, כמו ממסד רבני, ראשי ישיבות, מפלגות דתיות , ראשי הוועדים הערביים, ח"כים ערבים, וכיוצא באלה. בקבוצות כאלו לעולם המתונים והפייסנים יאמצו את דרכי המאבק של הקיצונים, ויקפיצו את סכנת ההתלהמות וההתלקחות לדרגה של התפוצצות הרסנית. טעות היא, על כן, לנסות לשאת ולתת עם קבוצות כאלו, שבתחושת העוצמה שבידיהן לא ייאותו לשום מכסות, הדרגה, הקלות, פשרות, הבנות או הבחנות בחוק. כמובן, יש למדינה בעיה אדירה עם שני המגזרים הסרבניים, כל אחד מטעמו, בעוד שכל אחד מהם נאחז ב"זכויותיו" האזרחיות האישיות המוקנות, כדי להגיש תביעות קולקטיביות לכלל המגזר - אם על בסיס "לאומי" כמו שתובעים הערבים, ובין על בסיס ערכי כפי שמבקשים החרדים.
חובות מלאות
יש לשוב אצלנו למודל המקובל בעולם, שבו המדינה כופה את החוק הממלכתי על כל פרט, בתוקף האמנה החברתית המיוסדת על קשר הדדי שבין המדינה ואזרחיה, ולא על קבוצות שחלקן רואות עצמן חריגות. מדינה אינה יכולה להיענות לדרישות כל מגזר מאזרחיה, שכן חוקיה חלים על הכל, ללא יוצא מן הכלל. יתירה מכך, האזרחות מבוססת על הקשר ההדדי המלא שבו הזכויות המלאות ניתנות למי שממלא את החובות המלאות, ועל כן מי שאינו יכול לעמוד בהן, מסכן את אזרחותו. כל פרט - לא מגזר ולא קבוצה - יבחר לעצמו אם הוא מקבל את חוקי המדינה במלואם כדי לזכות בהגנתה, במנעמיה, ובתקציביה, או שיעדיף רק לגור בה מבלי ליטול על עצמו שום חובה (גם לא של הגנתה), אך גם לא ייהנה מן הזכות להיות אזרח שלה.
נתינת הבחירה בידי כל אדם ופרט תשחרר את המדינה מן הצורך לכפות דבר על איש. כך יוכלו האנשים לבחור מה חשוב להם יותר - האזרחות של המדינה הכוללת את מלוא הזכויות ואת מלוא החובות, או הדבקות בלאומיותו ובערכיו, שתפטור אותו מכל התחייבות למדינה לבד מכיבוד החוק המקומי, ותפטור אותה מכל דאגה ומחוייבות כלפיו, בחירה שפירושה כי האמנה החברתית בין שני הצדדים בטלה ומבוטלת.
כל מה שמוטל על המדינה, כמדינת חוק השווה לכל, הוא לקבוע את כלליה ובכך להקל על כל פרט להחליט על-פי דרכו אם הוא רוצה להיות אזרח בה, על כל ההנאות והנטלים, או שהוא מעדיף להיות רק תושב בה שממילא לא ייהנה מאלה ולא יחוייב באלה. הקונסנזוס שיהיה אפוא להגיע אליו הוא על חוק אזרחות חדש, שאינו מקנה אזרחות מלידה או מתוקף עלייה (יש בכך יסוד מפלה), אלא לאלה המתגוררים בתוכה הבוחרים להישבע לדגלה, מראים ידיעה בשפתה, לומדים ברשת החינוך הממלכתית (וכך יחוסל הוויכוח על "מקצועות הליבה"), משרתים בצבאה ומשתתפים בשוק העבודה שלה.
באשר לסרבנים, וזו זכותם, הם ימשיכו לגור בישוביהם ובשכונותיהם, ילמדו את ילדיהם כחפצם ללא פרוטה ציבורית אחת, ישאו בעלות הגבוהה של לימודיהם, אך לא יקבלו אזרחות. הם לא יוכלו להצביע לכנסת ולכפות בקולותיהם הרכבי קואליציות או הצבעות-של-טובות-הנאה, לא יקבלו מענקים כלשהם מן המדינה לשום צורך, ויישארו, אם ירצו בכך, תושבי קבע. במעמד זה יהיו רשאים להשתתף בשוק העבודה, יחויבו בתשלום מס ובכיבוד החוק. כוחם של החיים יביא אנשים לבחור, לא ייכפה על איש דבר ולא יעֻוות שום חוק שיוכל לפגוע בשיוויון בין האזרחים. פתרון הבעיה הפלשתינית יסדיר את האזרחות לאזרחי ישראל הערביים, אם יבכרו שלא לבחור בזו הישראלית.
