הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה כָּמוֹנִי
מוּנָחוֹת בִּמְקוֹמָן
לַהֲגוֹת שִׁיר לָרוּחַ
הַטּוֹעָה לַחְשֹׁב
שֶׁתְּנוּעָה מְשַׁנָּה מַשֶּׁהוּ
תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ
(עמ' 10)
"פנים באבן" הוא ספר שיריה השלישי של אביבית לוי, משוררת ומוסיקאית אמונית בעלת תואר דוקטור במחשבים. וכמי שכזאת לא תברא לא פסל ולא צלם כלשהו, אבל היא מעניקה לאבנים תכונות רוחניות, של כאב, של זיכרון, וכאילו יש להן פנים שהיא יכולה לראות. כל אלה כמו חקוקים בלב האבנים, ובדרכה שלה הן מגיבות אליה ומדברות אליה והיא יכולה להבין אותן.
האבנים מצויות לאורך הספר כולו, זהו מוטיב שמוביל את כל השירים, ואלה ממוספרים וחסרי כותרות. מעין שרשרת אחת ארוכה עשויה אבנים אבנים, ויש להן מעין מוזיקה, והיות שהמשוררת גם מלחינה, היא כנראה יכולה לשמוע את המוזיקה המיוחדת שלהן. היא זורמת בה, בית אחר בית, אבן אחר אבן, והן חוברות זו לזו, והן אחיות זו לזו, והן כואבות בזו אחר זו - וכך הופך הספר כולו למעין פואמה ארוכה שאינה אלא לבבות האבנים והפַנים הטבועים בן. ורק הרוח. סיג ושיח וכעס מאופק יש להן, כמו גם למשוררת, עם הרוח. ושמא חד הן.
מַקְשִׁיבָה לְשִׁירַת הָאֲבָנִים
שֶׁהָרוּחַ אֵינֶנָּהּ זוֹכֶרֶת
שֶׁהָרוּחַ אֵינֶנָּהּ מֵחְשִׁיבָה
כִּי יֵשׁ עוֹלָם שָׁלֵם לְלַטֵּף
וְאֵין פְּנַאי לִבְחֹן
(עמ' 12)
הינה שוב היא טוענת כנגד הרוח. רוח שמתנשאת מעליהן. הרוח אינה זוכרת, היא יכולה רק למחוק. היא יכולה לגרוף מים לסחוף חול, באה נושבת זוממת וחולפת שורקת ונעלמת, יהירה ומתגאה בהיותה בלתי נשלטת ופטורה מלהסביר את טבעה. מטיבה היא חסרת זיכרון, מטשטשת ונסה ולאחר שחלפה היא איננה, אין אפשרות להצביע עליה, אך אפשר לא פעם לראות את שהותירה אחריה. היא כאותו מאהב פוחז והולל שיש אהבות רבות שברצונו לקטוף ובשל כך אצה לו הדרך. וכאותו עריץ שרוצה להרבות במרחבים שכבש כי הסחף מלבה אותו. וכאותו רודן מתעמר שידו בכול ולבו גס בו. אינה נושאת עמה משקעים, אינה יכולה להיאחז בדברים ורק האבנים, בשונה ממנה, נותרות במקומן. אלה מחוברות לאדמה ומטען השנים והדורות הולך וכבד עליהן, הולך ונספג פעם אחר פעם בתוכן. ועכשיו הינה, באה משוררת ובסמליות, בעדנה ובאיפוק היא טוענת בשמַן של אלה.
הַפָּנִים אֲשֶׁר זָכַרְתִּי
כַּחֲקוּקוֹת עַל אֲבָנִים
הָיוּ רַק אָבָק פּוֹרֵחַ,
שֶׁהַגֶּשֶׁם מַנְחִית עֲלֵיהֶן טִפּוֹתָיו
בְּסַעֲרָתוֹ הַמְּחוֹלֶלֶת
אֶת תְּפִלַּת הַשִּׁכְחָה:
"לוּ יְהִי נָהָר מִיַּמִּי שׁוֹצֵף,
שׁוֹטֵף אֶת הַמַּעֲשִׂים
וְאֶת הָאֲבָנִים מַחְלִיק
עֲגֻלּוֹת וּפְשׁוּטוֹת."
(עמ' 17)
האם נוכל לשנות את הנעשה? האם שירה תשנה את הדברים? אך נראה כאילו מוטל עליה לשכוח כדי לחיות ולמצוא שלווה יחסית. וכמי שרוחץ את חטאותיו, הייתה רוצה שאפשר יהיה לשטוף את העבר ואת מה שעולל ולהחליק את פני ההיסטוריה שכואבת בה. לעגל את האבנים הגסות, הכואבות, המצולקות. אלה אינן אבני בנייה חלקות, אלה הן אבני הרס מנותצות.
וּלְמה היא מכוונת? מרוח הדברים אפשר להסיק את הפירושים. אפשר להבין את כאב ההרס שנכפה ואת העקירה שבאה אתו. ומאין נעקרה? היכן אותן האבנים? אנחנו יכולים להבין. האין אלה האבנים שחבקו פעם חיים ושמעו קולות של משפחות וילדים והצמיחו בין אלה לאלה דשא ירוק וחבקו עצי נוי ופרי והעניקו בית לכל אותם אנשים? פעם היו בהן חיים, והנה הן מושלכות, שחורות, לא טל ולא מטר עליהן, הפכו אדמת קללה.
בְּעוֹד אֲנִי מְדַבֶּרֶת
הַדְּבָרִים נִרְאִים כַּשָּׁבִים אֶל הַתֹּהוּ
אַבְנֵי-הַזְּמַן נִתָּזוֹת שְׁחֹרוֹת
כְּקָלִיעַ שֶׁנּוֹרָה מֵאֶקְדָּח יוֹמֵנוּ
מִתְפָּרְצוֹת מִגַּעַשׁ הַלֵּב
כְּמוֹ מִלֹּעַ פָּעוּר נִדְהַם:
מָתַי הֶאֱפִילוּ כָּךְ?
(עמ' 20)
שבר החלום? כמעט לא ראינו מתי האפילו את האור. הזמן חולף אבל השינוי בא כמו בחתף. ועל-אף שאמירת "הזמן חולף" נכונה בעיקרה, הינה זמן לא רב כלל חלף ואילו ההִשתנות הייתה כה גדולה אבל מהירה כל-כך, עד כי קשה היה לתת אליה את תשומת הלב המתאימה. אולי, אם כך, נעשתה כל ההשתנות הזאת כלאחר יד, ללא חשיבה מספיקה, באצבע שהייתה "קלה על ההדק", או תוך משב חזק אחד ושורקני של רוח שורקת ומתייהרת.
ודברים שאני צריך לומר: לאחרונה כתבתי על שלושה ספרי שירה וראה זה פלא: בזה אחר זה לא רומנטיקה, לא טבע, לא נפש - שלושת הספרים התבררו לי כספרים שמכילים שירת מחאה. כל מחאה לסוגה, אבל מחאה היא מחאה, אם פוליטית ואם חברתית ואם תרבותית. מחאה למען האנשים האלה שכאן. למען החברה הזאת שכאן. למען הארץ הזאת על אבניה. ואתה צא ולמד מה גורם לכך.
שירה טובה נכתבת בדם ליבו של כותבה, והיצירה הינה בדרך-כלל תוצר של רוח התקופה. ואם כאֵלו נעשים פני השירה, על-פי המקרים האלו לפחות, אכן עלינו לצאת וללמוד מה בעוכרנו. אבל אזלת היד של אמנים היא בשל היותם כאותן אבנים סופגות ונאנחות, בעוד קברניטי השינוי הם כאותה רוח מחוסנת רגשות וקהת כאב. ישות שאינה סופגת אל תוכה ורק חולפת, בפעמים נדירות לוטפת בבואה מן הטוב, אך פעמים רבות מדי היא הודפת וסוטרת ובטרם תבוא זעקה היא כבר חולפת. ונותרת הרטינה. ונותר התסכול. ונותר כאבם של הדַווּי, ושל המקופח והחולה והזקן והרעב והנטוש.
הִנֵּה הוֹלֵךְ לוֹ הַמָּשִׁיח,
סוֹבֵב, סַהֲרוּרִי מְלַקֵּט
אֶת הָאֲבָנִים מַסִּיעַ
חֲזָרָה אֶל מְקוֹמָן.
מְשֻׁגָּע!
כְּלוּם אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁיָּשׁוּבוּ
וְיִתְגַּלְגְּלוּ עַל רֹאשׁוֹ,
עַל רֹאשׁ כֻּלָּנוּ,
הָרוֹאוֹת עֵינָיו דָּבָר?
(עמ' 24)
ומלגלגים כך על עצמם המדברים אל הרוח. וזאת למה? האם הוא משיח שקר? וגם אם לא, האם הוא משיח החולשה, משיח של חוסר האונים? נראה שכן. האם זעקתה של "המשוררת" היא זעקה אילמת? נראה שכן. ואם אינה אילמת, אזי אינה נשמעת כי אין שומע? נראה שכן. שאכן אין שומע. לא שומעים אותה, לא שומעים את אנקת האבנים. דומה שאין התחלה ואין סוף לדברים. עולה תחושה של אובדן שליטה ושל כאוס. והאדם שואל מה קרה, איך ומדוע השתנו הדברים, והלא האל ברא עולם כסדרו ואיך התבלבל עכשיו הכל ומי בלבל הכל?
מִסְתַּתֵּר הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל
אַחֲרֵי הַקָּטָן וְהוֹלֵךְ,
הַלַּיְלָה הַמְּדֻמֶּה,
הַיּוֹם הַמְּרֻמֶּה, וּמֵבִיא
לִקּוּי-דַּעַת.
אַבְנֵי הַשָּׂדֶה
נֶעֱזָבוֹת אַחֵר הַגֵּרוּשׁ
וְגַן הָעֵדֶן מַאֲפִיל
בְּאֵין יָד לְשָׁרֵשׁ
אֶת הָעֵצָה הֲרָעָה הַפּוֹשֶׁטֶת
בְּאֶרֶץ הַחַיִּים.
(עמ' 27)
אכן השתנו הסדרים. קטן שולט בגדול, מערער עליו בגחמה של ניצחון. חלש מערער על כוחם של חוכמה וניסיון מתוך התנשאות ושיכרון. רפי שכל כוחניים בדרכם נוהגים באנשי חוכמה צנועים. בעלי שררה שחושיהם קהו מנתצים כל חלקה טובה. ואין מי שיעשה את הסדר הדרוש, כל יד גסת מגע מוּרשֵת להוסיף על ההרס. מנצחים את היום, כובשים את השעה, מריעים על ניצחונות קלים, של חזק על החלש, של גדול על הקטן, של ערמומי על הישר. כמו מתקפה של רוח על אבנים שאינן יכולות לנוע. כך היא רוצה לומר: יש כאוס, יש הידרדרת, יש שקיעת תרבות ואין מושיע, ומנהיג בעת הזאת אַין. ואולי נותר לה רק לחלום.
אִם אֵרָדֵם
וּבְעֵינִי רוּחִי לֹא יִהְיוּ
סֻלָּם וּמַלְאָכִים
וּמַרְאוֹת שָׁמַיִם מִדְּבָרִים אֵלִי,
וּשְׁתִי יָדִי לֹא יַסְפִּיקוּ עוֹד
כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ
לַעֲלוֹת וְלָרֶדֶת,
אָז אֶבֶן אֲבַקֵּשׁ
לְהַנִּיחַ לִמְרַאֲשׁוֹתַי
וַאֲדָמָה טוֹבָה
לִמְנוּחָה נְכוֹנָה.
ׁׁ(עמ' 19)
כן. לפי כך, היות שנואשה, היא אכן מבקשת לחלום. היא מבקשת להיות כאותו יעקב שחלם על הסולם בעוד ראשו מונח על האבן, ואולי המלאכים שיורדים ועולים בו ישכילו לקחת את הרע ולהביא את הטוב. היא מתפללת שבלכתה מכאן אל מנוחתה הנכונה, בבוא היום, כבר ישתנו הדברים ותוכל לנוח על האבן שלה מתוך שלווה למען הדורות הבאים. ואם לא באמת, אזי לפחות בחלומה. בינתיים היא רוצה להטביע פניה באבן, להיות כמעט בלתי מתכלה כמותה, להישאר. אבל נותר בה, למזלה, הסַפק בכוחו של הכאוס להרוס את הכול. לפי כך ועל-אף הכל היא מנסה לקוות.
לאחר כל אלה, בשיר האחרון בספר, שהנה הוא נושא שם: "חתימה" - כותרת שיש בה הצהרה ונטילת אחריות ולאו-דווקא הודעה על סיום מחרוזת האבנים הזאת - היא נושאת מעין תפילה שאולי לא הכל אבוד, וכי יש תקווה להתעלוּת.
וְאַף-עַל-פִּי-כֵן
הַמִּלִּים שָׁבוֹת אֵלַי
כְּהֵד קוֹלוֹ שֶׁל הַקּוֹרֵא בְּמִדְבָּר
הַחוֹזֵר לְעָטְפוֹ
וּלְהַרְחִיקוֹ מִבְּדִידוּתוֹ אֲשֶׁר
נִמְזֶגֶת בְּיָמָיו הַכָּלִים
אַט-אַט עַד לְהֵאָלְמוּת.
וְהֵן שָׁבוֹת אֵלַי וּמִתְדַּפְּקוֹת
לְהַכְנִּיסֵנִי בְּסוֹד הַדְּבָרִים
הַנִּגְלִים לְמִי שֶׁמַּבִּיט לִרְאוֹת
אַף-עַל-פִּי-כֵן.
(עמ' 45)
אך זו אינה רק תקוותה. הלא זו גם התקווה שלנו. תקוות כולנו.
