38 שנה לצומת הבונים

זה זיכרון שאינו מרפה - וכבר חלפו 38 שנים מאז אותו יום שחור. אוטובוס ובו 38 נוסעים, רובם ילדי בית ספר, עצר לפני מפגש של מסילת ברזל, מפגש עם דרך עפר, וכאן קרה הנורא מכול. נהגת האוטובוס לקחה עמה ילדי בית ספר בטיול בר מצווה, ילדי בית הספר "ברנר", התקדמה לפתע אל המסילה, וכל הילדים קפאו על מקומם. האוטובוס נראה עושה דרכו, מבקש להספיק, לחצות את מסילת הברזל. וכל זאת, כאשר צפירות רכבת מתקרבת נשמעו באוויר. הילדים ניתרו ממקומם, הורים מלווים, המורים... בראשיהם של הילדים הרכים כבר הדהדו כל התפילות שלמדו לקראת העלייה לתורה. "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע...". אבל מעשה שטן, משהו קפא, האוטובוס שרצה להספיק לחצות בטרם תבוא הרכבת, קפא פתאום על מקומו. התפילות שלמדו, הטעמים ששיננו, כל אלה הציפו לבבות. תכף תישמע צעקת "שמע ישראל"... ייתכן שהמולת הילדים ואולי קול הרדיו שניסר באוויר בלבלו את הנהגת, הסיחו את דעתה. למרבה התדהמה האוטובוס התקדם אל המסילה באיטיות, נעצר משום מה על המסילה, והצרחות לא הועילו. הרכבת פגעה באוטובוס בעוצמה, הצווחות הרקיעו לשחקים, שלד המתכת שנשא את הילדים הועף למרחקים. צחי חבשה, בנו של שמעון חבשה ייבדל לחיים ארוכים, היה בן 13 במותו באסון הנורא. הוא וחבריו לא עלו לתורה. שמעון חבשה הוא בן דוד לאמי סעידה חבשה, תבל"א. קראו לילד הרך צחי-יצחק על שם אביה של אמי, יצחק חבשה זכרונו לברכה. יהודה אביו של שמעון היה אחיו של יצחק חבשה. כשהגענו ל'שבעה' ראינו על מדף בסלון ביתם של ההורים בפתח תקוה, את נרתיק הטלית והתפילין שקנו לצחי בן השלוש עשרה, והלב בכה על ילד יקר שנספה בטרם עת, שלא הגיע למצוות. כתבתי אז שני שירים והם פורסמו בספרי "תעודה נשכחת". השיר הראשון "בטרם קיץ, בטרם מצוות" נוקב, כואב, יש בו התרסה דומעת כלפי שמיא. כיצד זה לא נמנע האסון, כיצד ילדי בר מצווה לא זוכים להגיע לבית הכנסת לקיים מצוות עלייה לתורה. הלב אינו יכול לשאת ל אסונות, אנו מאמינים, אך הצעקה כלפי מעלה לא יכולה להישמר בפנים. כתבתי על כך בשעתו מאמר בעיתון "במערכה" - ואפרסם אותו שוב ביום מן הימים. השיר הראשון הכיל שורות קשות, ואביא כמה מהן: "אדוֹן הרחמים בוחן הלבבות סלח לכאבם כי היה שלהם ועתה הוא שלךָ. כי נתנו בילדם את לחמם ואורם ורצונָם והייתה אהבתם בעורם ובשינם ואתה ראית אותם אדון הרחמים בוחן הלבבות והילד הזה לא הגיע למצוות". ובהמשך בסוף בית שני: "ואתה שמעת אותם אדון הכאבים, אדון הדמעות הנקוות והילד הזה לא הגיע למצוות". ובבית האחרון של השיר, אני מבקש מהאל שיקבל באהבה את הילד צחי, את הקורבן: רְאֵה כי היה שלהם ועתה הוא שלךָָָָָָ נצור אותו והנחֵל לו אהבה, אהבת אם ואב, וזכור לצחי היקר חסד אבות וסב, כי רב המשא משֵׂאת, כי לקחת כּופר רב. ואהוֹב אותו כמו אלה שאהבו אותו בעורם ובשינם תהא נשמתו ונשמת רעיו הרכּים צרוּרה בצרור החיים לעולם. ביום השלושים למותו של צחי חבשה, כתבתי שיר שני, שיר על כאבו ועל שברו של האב השכול, שמעון חבשה, ובשיר זה תיארתי את האב סובב, נוגה, עצוב, ומות בנו מלווה אותו כל הזמן, זה השיר: אב אל בנו, שב וכואב הוּא סוֹבֵב וְהוּא צוֹלֵל כִּבְקַרְקָעִית הַיָּם. יָדָיו פְּרוּשׂוֹת אֶל שְׁמֵי אֱלוֹהָיו כְּרֶשֶׁת דַּיָּגִים. לְבַקֵּש אֶת בְּנוֹ שֶׁאָהֲבָה נַפְשׁוֹ. לְבַקֵּש אֶת פְּעִימַת חַיָּיו. וְהוּא הוֹלֵךְ וְנוֹשֵׁם כְּמַעְגַּל קֶצֶף, נָסוֹג וְשׁוּב. וּמְדַבֵּר אֶל בְּנוֹ שֶׁאָהֲבָה נַפְשׁוֹ: אַתָּה שֶׁלִּי בְּנִי כְּמוֹ לַחַן הַתְּפִלָּה אֲנִי מְזַהֶה אוֹתְךָ גַּם בְּמַרְאוֹת הָאֲפֵלָה אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ גַּם כְּשֶׁאַתָּה מַפְסִיק לִנְשֹׁם אֲנִי הוֹלֵךְ אִתְּךָ וּמִתְמַלֵּא חַיִּים פִּתְאֹם אַתָּה הוֹלֵךְ אִתִּי לְכָל מָקוֹם שֶׁאֶבְכֶּה אַתָּה תְּנַחֵם אוֹתִי, בְּנִי, לְיַד הַמַּעֲקֶה וְאִם תִּרְאֶה אוֹתִי נִשְׁבָּר קִמְעָא, שְׁלַח אוֹר מֵעַל תֵּן לְבַת צְחוֹקְךָ לְלַוּוֹת אוֹתִי כְּמַנְגִּינָה, כְּטַל אַל תִּשְׁכַּח אֶת אָבִיךָ, בְּנִי בְּרֹאש הַשָּׁנָה וּבַחַגִּים שֶׁיָּדַי פְּרוּשׂוֹת אֵלֶיךָ כְּרֶשֶׁת דַּיָּגִים. שֶׁלִּבִּי אוֹחֵז אֶת אִמְּךָ הַדּוֹאֶבֶת בְּבִכְיָהּ וְעֵינֶיהָ אֶל עֵינַי הַנּוֹהֲמוֹת כַּיָּם. הוּא צוֹלֵל בְּקַרְקָעית וְשׁוּב וְכוֹאֵב וְלַחַן עַל שְׂפָתָיו כִּי הוּא סוֹבֵב וּבְנוֹ אִתּוֹ לְכָל מָקוֹם שֶׁיָּבוֹא כָּך הוּא חָש, כָּךְ הוּא אוֹהֲבוֹ שׁוֹמֵעַ פְּעִימַת חַיָּיו, אֶת לַחֲשׁוֹ שֶׁל הַמַּלְאָךְ שֶׁאָהֲבָה נַפְשׁוֹ וּמְדַבֵּר אֵלָיו בְּזִכְרוֹנוֹ בְּמֶרְחֲבֵי הַתְּכֵלֶת הָרוֹעֶדֶת: אַתָּה שֶׁלִּי בְּנִי כְּמוֹ לַחַן הַתְּפִלָּה אֲנִי מְזַהֶה אוֹתְךָ גַּם בְּמַרְאוֹת הָאֲפֵלָה לכל מקום תבוא אתי בָּן אוֹהב לַוֵּה אוֹתִי כְּמַעְיָן בּוֹכֶה לַוֵּה אוֹתִי כְּפֶצַע בַּלֵּב בשבוע הבא יחול יום הזיכרון, ב-11 ביוני, ונדע כולנו לזכור את האסון הנורא. את הילדים הרכים שלא זכו להגיע למצוות. בשיר על האב ובנו ניסיתי להבין לכאבו של שמעון חבשה האב, ושום מלה לא תוכל באמת לתאר את גודל השבר. הארץ הזו מלאה שכוֹל, רוויה אסונות. הלב יוצא אל המשפחות השכולות. ניסיתי לתאר את היגון, את הכאב הצורב של אב, שמתגעגע לבנו ואינו יודע מנוח, הכאב הזה מלווה אבות רבים. השיר הזה הוא שיר על האב שמעון חבשה - אבל הוא שיר על מהות השכוֹל, על הפֶצע שאין לו מרפֵּא.