700 מילים אינן מספיקות כדי להגיב על ההתקפה החריפה על רבני החרד"ל בסוגיית בחירת הרב הראשי. אבל המקרה הלא פרטי של הרב דרוקמן יכול להעיד על העיסה. בהכירי את הרב דרוקמן כאדם שלוקח ללב, תרתי משמע, התקשרתי אליו. ניחמתיו שלהערכתי המכתב ה"מאיים" על הרב סתיו לא הוצא לתקשורת על-ידי באי-ביתו באותו כינוס, ומי שעשה זאת היה הצד השני שעשה סיבוב תקשורתי על המכתב. "מילא אני יודע", הגיב ר' חיים שליט"א, "אבל מהיכן אתה יודע?" שאל.
הרב, אמרתי לו, דף גמרא אולי איני יודע ללמוד אבל איך לקרוא דף עיתון אני יכול ללמד. הרי במכתב אין איום. המכתב אומנם כתוב בנוסח תקיף אבל הוא מכובד עד כמה שאפשר לכתוב ברגעים כה מכריעים: קריאה של הרגע האחרון לרב סתיו שלא יעמיד את עצמו למשרת הרב הראשי בניגוד לדעת חלק ניכר מרבני הציונות הדתית. ההבהרה שבכך ייגרם נתק בינו ובינם לא הייתה מיועדת לתקשורת.
מי שהוציא את המכתב לתקשורת תחת הכותרת "מכתב איום מהרב דרוקמן נגד הרב סתיו", היו יועצי התקשורת של הרב סתיו שעשו סיבוב תקשורתי על גבו של הרב דרוקמן וחבריו לכינוס. הרב דרוקמן נהנה אולי מ'דבר התורה' התקשורתי שלי אבל נאנח. חודשיים אחרי שחגגו לו שמונים הוא נכנס למלחמה שכלליה כלל לא נהירים לו.
מהר מאוד הגיעה ההוכחה לתזה שלי בשלב ב' של המערכה התקשורתית - מכתב ועליו מאה חתימות של רבנים ומגידי שיעורים שיצא נגד 'מכתב האיום' על הרב סתיו. מעתה הוא הופך להיות הקורבן במערכה שיש להתלכד סביבו. אם אי-אפשר לגייס מאה חתימות רבנים בעדו נעשה הפוך על הפוך. הם יגויסו נגד 'הצד השני'. ובשביל מה לשפוך כסף על מודעות ענק בעיתונות החילונית? פשוט מאוד, ככל שתצא גנותם של אותם רבני הציונות הדתית בעיתונות החילונית כ'חניוקים' ישנים וחרד"לניקים, כך ייטב ל"משהו החדש" שמתרקם בבית הציונות הדתית. הח"כים החילונים, כולל אלה מהליכוד, לא יעזו להצביע לשום מהלך שיביא את הרב אריאל או מי מדומיו למשרת הרב הראשי.
שאלתי חבר שלי, אחד מהרבנים החותמים שלא מזוהה עם צהר, מה לך ולמודעה זו. בניגוד לדעתי הוא חושב שהנוסח של כותבי המכתב לרב סתיו היה תקיף מדי ולכן הצטרף למכתב המחאה. אבל הוא באמת לא ידע שהקריאה תפורסם בעיתונות הכללית במודעת ענק בתשלום. עשו בך שימוש, רבי, אמרתי. נכון, השיב, אבל בגלל זה אני לא אמנע את עצמי מחובת המחאה, למרות שאינו חושב שהרב סתיו צריך להיות רב ראשי. חבר שלי אדם ישר, יועציו של הרב סתיו תחמנים.
בנט נבחר בזכות הרב ליאור
הרב דרוקמן, שרבים כל כך מבני הציונות הדתית רואים בו מורה דרך, חשב שאם בנט ואנשיו באו אליו בטרם הבחירות לקבל את תמיכתו, הם גם ישמרו לו אמונים. לפחות בעקרונות האידיאולוגיים ובנושאים רוחניים, כמו בחירת רב ראשי.
נאדה. או כפי שאמר לי השבוע אל"מ הרב משה הגר, ראש רשת המכינות הצבאיות ורמ"ט אוגדה: "אתה יכול לצטט אותי. בנט משחק ברבנים. הוא הזמין אותי לפגישות של רבנים. אחרי שתי פגישות הבנתי שתכליתן תדמיתי, בסוף הוא עושה מה שהוא רוצה. יותר לא אבוא".
הנה כתב הגנה של פרקליט מיושן אבל אותנטי מול הקמפיין המשומן שהתרחש בתקשורת:
שאלה: מדוע אתה מצפה שראשי הבית היהודי יקשיבו לרבנים, הם הרי לא נבחרו בזכותם?
תשובה: בנט וחבריו נבחרו גם על-ידי מצביעים חילונים אבל הוא לא היה נבחר לראשות הבית היהודי אלמלא הרבנים הבאים תמכו בו: הרבנים דרוקמן, אבינר ואפילו הרבנים החרד"לניקים הרב ליאור והרב מלמד. כולם נגד בחירתו של הרב סתיו, מועמדו של בנט. אם אותם רבנים היו מתייצבים נגד בנט, הוא לא היה מגיע להיכלל ברשימה. אנשי הבית היהודי צריכים להבין שהרבנים הם לא מוצר של השתמש וזרוק.
שאלה: למה שרבנים יכריעו בסוגיות ציבוריות (וזה, אגב, הוויכוח הגדול)?
תשובה: תמיד ראינו ברבנים את מנהיגינו הרוחניים בכל דרכינו, לא רק בד' אמות של הלכה. יש כאלה שרוצים להפוך את רבנינו למשגיחי הכשרות ואת עצמם למנהיגינו הרוחניים. אבל אנו לא שכחנו את הימים שבהם הרב שפירא יצא עם הרב אליהו לרחובה של עיר נגד ההינתקות. את הרב צבי יהודה בגבעות שומרון. ויותר מזה: אם הרבנים לא יכולים להכריע אפילו בנושא של רבנים, זה בעצם אומר שאיננו מעוניינים בהנהגה ציבורית רבנית. אנחנו רוצים דוברים מוצלחים ברבנות. לא גדולי תורה. הדבר החדש שמתחיל בבית היהודי, הוא סגנון של תחרות אישית חריפה תוך רמיסת האחרים עם המון יחצנים, יועצים אסטרטגיים והרבה כסף. זו תרבות שרוב פעילי הציונות הדתית לא הורגלו בה ומתחילים להתרגל, לדאבון הלב ולמרבה הבושה.
