אין ילד שגדל בא"י שאינו מכיר בע"פ את השירים המופלאים שיצר קיפניס. לב כולם באולם רטט למשמע ומראה מחרוזת שירי הילדות של כולנו. הצביטה בלב בקטע הסיום המסכם - הייתה שיאו של המחזה, שרובו-מלבד שרשרת שירי הילדים, הוא ברמה אופראית ותיאטרונית מובהקת. כל מסכת חייו והמצוקות שעבר לוין קיפניס (1894-1990), עד שזכה בפרס ישראל ב-1978, מומחזות תוך הצגתן בשירה, שהמוזיקה שלה הולחנה ע"י פרופ' משה זורמן, ובתנועה שבוימה בידי דניאלה מיכאלי. זאת - כשברקע עומק הבימה הגדולה והעמוקה של תיאטרון רמת גן, ניצבות תזמורת של נגנים וירטואוזיים, ושלוש מקהלות, ביחד וגם לחוד, שעל כולן ניצח רון זרחי בכשרון רב, כשהתיאום המדויק וקולותיהם המופלאים הם ההוכחה הניצחת לכך. אדיר מור, בוגר מזה כמה שנים (כמו יתר שחקני "הספריה" בהצגה זו) של בית צבי, מבריק לאורך כל ההצגה במשחקו ובקולו הנהדר כלוין קיפניס - החל מהיותו ילד בשטיבל של המלמד הקפדן, שרצועת העור עימה היכה את הילדים הייתה כלי הלימוד החשוב ביותר אז. כך רכשו הילדים את תורתם והעיקר - את הכבוד למלמד. אך לוין קיפניס האמן בפוטנציה, איווה לצאת מהמסגרת הנוקשה, כי חלם להיות צייר ומשורר-סופר. וצלח הודות לעזרתו ועידודו של הדוד המשכיל (שגם אותו משחק, כמו את המלמד, חיים פיליבה, בחן רב ובקסם של משחק וקול). כתוספת לרקע הולם להצגה, היא משובצת פה ושם בביטויים ביידיש, המגרים מאד את בלוטות הצחוק. כי אין משהו מצחיק יותר ללא גבול מהמילים ביידיש. מעיירת מולדתו הגיע הנער לוין קיפניס לוורשה. כל ניסיונותיו להתקבל ללימודים שם עלו בתוהו, ברגע שבו אמר ששמו לוין - בעל הזהות היהודית. וכך, עלה בגיל 19 לארץ ישראל, למד ב"בצלאל", וכל העת המשיך לכתוב, דבר שהחל בו בגיל ילדות. על-מנת לממן את לימודיו, לימד ילדים עברית. את העידוד להמשיך בכתיבה קיבל מתלמידתו מירה'לה (מונא חווה בעלת היופי והקול הזך המקסים). למרות שטרח לזכות באזרחות טורקית, הושלך לכלא בשל אי-התגייסות לצבא הטורקי, עבר תלאות ויסורים עד שנחלץ מהכלא, ברח ונרדף בכל הארץ עד שהגיע לסמינר לווינסקי, שם היה למורה מאז 1923. יעל יקל ממלאה בכשרון קולה ויופיה את תפקידי הרבנית, אשת קרקס, פקידה וגננת בחן רב. במיוחד מצחיק הקטע בו מתחפש לוין לגננת אחת מתוך שלישיה המטשטשת את חושי הזהירות של השוטר הטורקי תוך שירה ועינטוז, וכך מצליח לוין לברוח מהכלא אליו הושלך (הקישלע, הקיים עד היום בירושלים). ההצגה מתארת את החיים בארץ ישראל תחת השלטון הטורקי: את הגירוש מהארץ של כל מי שלא היה אזרח טורקי; את החובה להתגייס לצבא הטורקי במלחמתו כנגד האנגלים ועוד ועוד. התמונה שמעלה המחזה ספוגה באהבה לתולדות עמנו מסוף המאה ה-19 בגלות, וכיצד התרבות בארץ שגשגה ופרחה מרגע שהחלה העליה לארץ. העובדה שמכללת לוינסקי קיימת כבר מאה שנה, ולפניה כבר הוקמו בתי ספר וגימנסיה עברית הרצליה, הראשונה בעולם, וכן בית הספר לאומניות "בצלאל", ואח"כ האוניברסיטה העברית בירושלים -עושה אותן לאבני הדרך שהודות להן צמחה כאן תרבות עשירה, משכילה, שלא כללה את המיגבלות של החרדים שקיימות עד היום. רוח ההשכלה שנשבה כאן הייתה והינה מה שממצק את ערכנו, כשם שהציונות הטבולה בכל יצירה אמנותית השואבת מהזיקה לעברנו - היא הממצקת את הסיבה להיותנו כאן. לא כפי שראינו אתמול בהפגנת החרדים בניו-יורק, שהם אנטי-ציונים במופגן, שטענו בהפגנה שהדרישה שהחרדים בישראל יגויסו למילוי חובותיהם האזרחיות כונתה על ידם "גזירות הגיוס" ו"רדיפת הדת". בר פלד, מילא בכשרון דרמטי בולט את תפקיד חברו של לוין, יענקל, וכן את יוסף חיים ברנר וחייל טורקי - כולם בניואנסים שונים לחלוטין. כך הקסימה נגה מורג במיוחד בתפקיד המכשפה, וכן כאשת קרקס וכגננת מהשלישיה. מבין חברי מקהלת ביה"ס לחינוך מוסיקלי של מכללת לוינסקי, בלטו ענת אלפן כ"אמא", עדן אנקרי כ"אבא", אלון ריטר כדודו של לוין, וניצן שלומי בעלת קול הזהב, שגם שרה בשני קטעי סולו כולל "רקפת”, מלבד בתפקידים האחרים. תקצר היריעה לציין את שמות מאות משתתפי המקהלות - גם זו של "בת קול" של הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה, שנחלקה לשלוש מקהלות נפרדות - בוגרת, צעירה ומכינה. אך כולם השתבחו בקולות זכים ומופלאים שיש להם עתיד. את עיצוב הבמה היפה יצרה לילי בן נחשון, את עיצוב התלבושות - סבטלנה ברגר, ואת התאורה - חני ורדי ויאיר ורדי. ההצגה "מלך הילדים" מתעדת אבן יסוד בתרבות שעליה גדלנו וגדלים הילדים עד היום. אין להסתפק בכך שהיא מסמלת בהצגות ספורות את חגיגות מלאת 100 למכללת לוינסקי. יש חובה להמשיך ולהציגה, חרף היותה הפקה עשירה במשתתפים וענקית במרכיביה. מאד חשוב שכל הנוער המכור כיום למשחקים האלקטרוניים ולאינטרנט, יכיר משהו אחר, נתח מעבר עמו, שיילבב אותו ובאותה הזדמנות יחבר אותו לעבר, ויהדק את זיקתו לארץ ולעם. לבטח יימצאו מתנ"סים ואולמות גדולים דיים כדי להעלות הפקה נהדרת, איכותית ומושלמת זו. זה תפקידו של משרד התרבות לדאוג לכך והאתגר מונח לפתחו.