שש וחצי בבוקר, יום ראשון בשבת בראש חודש תמוז, שמש הקיצה מוקדם. יום קיצי, אבל לא חם במיוחד. העצבים קצת רופפים, המתח נמצא באוויר. בצד אחד, נמצאות כמאה נשים, יותר או פחות. הן מתקבצות בחניון גן הפעמון בירושלים. ההסעות עליהן יעלו יקחו אותן במסלול קצר, במסלול עולות הרגל, אל עבר הכותל המערבי. הן יסעו לשם, ויתפללו לאלוקיהן ברוב עוז והדר, במקום בו ציפו יהודים להתפלל במשך אלפיים שנות דור. את ראשן יעטרו תפילין, את שכמותיהן יכסו טליתות. ואת כל הקבוצה הזאת, מלווה קבוצת שוטרים, נציגי כוחות הכפייה והאכיפה, שבאו לוודא שהנשים הללו יתפללו, כדתן וכלשונן. השוטרים באו לאבטח את הנשים החלשות, המסכנות, שרוצות לממש את זכות הביטוי, לנצל את חופש הפולחן, לאהוב את הא-ל בדרכן.
מנגד, הפרימיטיביים, לובשי השחורים, מדירי הנשים. החרדים. הם מחכים לנשי הכותל כבר הרבה זמן, עוד מהסבב הקודם, בראשית חודש סיוון. אז הם סילקו את הנשים בבושת פנים, ביידוי אבנים, יש שיאמרו בסקילה. בסביבות רחבת הכותל נמצאים כמאה גברים, יותר או פחות. הם מתקבצים כאחד, בכניסה לעזרת הנשים ברחבת הכותל. הם דורשים שיתפללו לאלוקיהם בצניעות ובחסד, במיוחד במקום בו ציפו להתפלל יהודים במשך אלפיים שנות דור. את ראשן יעטרו כיסויי ראש או שביסים, לא טליתות ולא תפילין. גם את המעטים הללו שעוד הגיעו, המשטרה ניסתה לעצור. היא חסמה את הגישה לכותל, אין יוצא ואין בא במשך חצי שעה.
כוחות האכיפה והכפייה פעלו היטב. המטרה - למנוע הפרות סדר - הושגה. לא הייתה אלימות ממשית, אלא הפגנה. "קרב שירה", קובעות הכותרות. לא היה חיכוך בין שתי הקבוצות. הצד שהיה אלים בעבר, הקבוצה שהרחיקה והשליכה אבנים, סורסה מיכולתה לעשות כן. לובשי המדים הציגו את התמונה המלאה באופן הברור ביותר: מי שנזקק להגנת המשטרה כדי לממש את זכותו להתפלל – המשטרה תבוא לעזרתו. התוקף, האלים, יפסיד כאן.
כשהיהודים בהר - האלימים מנצחים
י"ז בסיוון, בוקר, יום קיצי וחם. עשרות יהודים דורשים לעלות אל המקום הקדוש ביותר לעם ישראל מאז ימי אברהם, אבי האומה העברית. בקרבם, ניצב לו גם חבר בבית הנבחרים של מדינת ישראל, מסורב עלייה. מדי חודש בחודשו, הוא ותומכיו, עולים אל ההר, בתקווה למסד את הקשר בין ראשית צמיחת גאולתנו לגאולתנו, לקיים את חופש הפולחן. את קבוצת היהודים מקיפה רצועת ביטחון בגודל אנושי. שוטרים ואנשי מג"ב, מוודאים שהיהודים לא יסננו מילה אחת יותר מדי, מוודאים שהערבי המפקח לא יתרגז יותר מדי.
מנגד, הפרימיטיביים, מיידי האבנים, מדירי הנשים. הערבים. הם מחכים ליהודים הללו כבר הרבה זמן, מאות שנים. בכל פעם שהיהודים עושים רק צעד, הם מאיימים, הם מקיימים. הם מסלקים אותם בכל אמצעי העולה בידם – אבנים, רימונים, קריאות, איומים, בכל מה שעולה בידם. לצידם עומד
חופש הביטוי. אותם מקיפה רצועת ביטחון בגודל של הר שהושטח. הם ניצבים על הר הבית, מביטים ביהודים, מפקחים, מוודאים שלא יסננו מילה אחת יותר מדי.
כוחות האכיפה והכפייה פעלו היטב. המטרה - למנוע הפרות סדר - הושגה. לא הייתה אלימות ממשית, אלא הפגנת כוח. רק מכתב פומבי של ח"כ הגיע לכותרות, אבל לא היה חיכוך בין שתי הקבוצות. הצד שהיה אלים בעבר, הקבוצה שהשליכה אבנים, שהסיתה, נמנעה מלעשות כן. לובשי המדים הציגו את התמונה המלאה באופן הברור ביותר: מי שנזקק להגנת המשטרה כדי לממש את זכותו להתפלל – המשטרה לא תבוא לעזרתו. התוקף, האלים, הטרוריסט, ינצח.
זה בעצם שורש העניין. כשהפרימיטיבי הוא חלק ממנו, כוחות הכפייה והאכיפה גודעים את האפשרות שלו למנוע את הלך החיים הפשוט, העדין, הדמוקרטי שיש לקיים במדינה, אפילו ככל המדינות. כשהפרימיטיבי הוא חלק מהאויב, המסית והמדיח כנגדנו יגדעו מהיהודי את הלך החיים הפשוט, העדין, הדמוקרטי שיש לקיים במדינה. אפילו במדינה יהודית.
