למעשה, תערוכתו של ג'ורג' בלואז (1925-1882) במוזיאון "R0YAL ACADEMY of ARTS" בלונדון, הייתה החשובה והמרגשת ביותר, שלשמה נסעתי ללונדון. היא החלה את מסעה בניו-יורק, כמה שבועות לאחר שעזבתי אותה בסתיו, ולא הסתייע לי לראותה שם. אבל התנחמתי בעובדה שעדיין תהיה לי ההזדמנות לראות את גדול הציירים האמריקנים של ראשית המאה ה-20 - בלונדון. מה שמייחד את התערוכה ב-RA היא פרישת כל הנושאים אליהם הקדיש את הקריירה הקצרה שלו שנקטעה באיבה, בגיל 42 מסיבוך של אפנדיקס. עוד בחייו זכה לתהילה ולהערכה במיוחד בציורי קרבות האגרוף, שהיו אסורים בכלל בניו-יורק, ונערכו עבור המהמרים הכבדים במסגרת "מועדונים סגורים". הנושאים שלא קיבלו את החשיפה הראויה והמקסימלית בחייו, היו ציורי הנוף האורבני של ניו-יורק, אליה הגיע ב-1904 מעיר הולדתו קולומבוס, אוהיו. ניו-יורק הייתה בתקופה של שינויים תעשייתיים וחברתיים רבי עוצמה. המוני המהגרים הכתיבו את אופי השכונות העניות, תנאי עבודת הפרך במפעלים ובנמל, ולהם הקדיש מציוריו הנפלאים, גם מסיבות נטיותיו הסוציאליסטיות, ולעומתם - מרנינים גם נופי בילוי שעות הפנאי של העשירים והאמידים, לחופי נהר ההדסון, בנוסח הפיקניקים שציירו מאנה ושאר האימפרסיוניסטים הצרפתים. בלוז נולד וגדל בעיר קולומבוס במדינת אוהיו. כבר בלימודיו באוניברסיטת אוהיו סטייט, גמלה בלבו ההחלטה להיות לאמן. היחיד שעודד אותו לרעיון היה מורהו הפרופ' לאנגלית ג'וזף ראסל טיילור. הוא עבד למחייתו כמאייר גרפי, חסך כסף, וחרף התנגדות הוריו, נסע לניו-יורק ולמד שם בבית-הספר לאמנויות אצל המורה הייחודי, הצייר רוברט הנרי. זה לימד את תלמידיו, שאמנות אמיתית חייבת לתאר את החיים באינטנסיביות. וזה האור שלאורו הלך בלואז וכן חבריו, שבהמשך היו ל"אסכולת אשקאן". הם הבינו שאת מלוא העוצמה של החיים אפשר למצוא דווקא במאסות של המהגרים שחלקו מגורים צפופים במיוחד. בה בעת, בלואז התייחד מחבריו בעוצמה ובהנחות המכחול הבוטות, שהעניקו לציוריו את מה שהיה חסר באימפרסיוניזם ולציירים האחרים בני דורו וחבריו. ציורו "42 נערים עירומים" מ-1907, מתאר את הפגיעות והתום של הנערים, שבאין צעצועים, היה הנהר נחמתם היחידה. בעוד שגם לאור הירח, הרי צבעו השחור של ההדסון הכיל אלמנט של אכזריות-משהו. בהקדישו חלק גדול מציוריו לנושא חיי המעמד הנמוך בעיר המתפתחת, היה שונה מחבריו מאסכולת אשקאן. כך גם לא חשש להשתמש במשיחות מכחול נועזות כדי לתאר את השעשוע הנפוץ והאסור על-פי החוק - ההאבקות. בציורים גדלי המידות רואים את גופותיהם השריריות של המתאבקים, שריריהם המשתרגים והיות פניהם ללא פרטים רבים, כאילו זה נקלט תוך תנועה מהירה בעדשת מצלמה (כמו בפוטוריזם) - וכך הוא תאר גם את הקהל המרותק סביב הזירה, גם הם יותר כמאסה, אך עם הבעות המזכירות את ציורי פרנסיסקו גויה. הגורם שהיה למעצב את עולמו האמנותי היה תערוכת ה"ארמרי שואו" ב-1913, שהייתה בעצם הסיבה לתפנית באמנות האמריקנית כולה. הציורים שהאמן והגלריסט שטיגליץ הביא לאמריקה מאירופה, ובהם כל המודרניסטים האירופיאיים, הטביעו את חותמם על כל מה שקרה מאז ואילך באמנות האמריקנית. בלוז אומנם לא הלך לכיוון המופשט והקוביזם, אך שאב מהם את האומץ לחדול ולהשתמש אך ורק בצבעים ריאליסטיים. הגישה החופשית שלו היא שהעניקה לציוריו את הייחודיות שמיקמה אותו בראש הפירמידה של האמנות האמריקנית. כך גם צייר את נופי הים המסעירים - ציורים המהווים נסיקה לעומת כל ציורי הנוף המעודנים של המאה ה-19. הציור הנוקב ביותר בתערוכה, מ-1918, שבלוז עשהו תחת השפעת רישומי גויה מסדרת "מוראות המלחמה" - הוא תיאור הטבח והעינויים שעשו הגרמנים בתושבי דינאנט, כפר שליו בבלגיה, במלחמת העולם הראשונה. כאשר בלגיה בכלל הייתה ניטרלית במלחמה ההיא. החלק בתערוכה המוקדש לדיוקנאות, אליו הקדיש את שנותיו האחרונות, הוא מקסים ביופיו, ומזכיר לעיתים ציורים של מאנה. היפה מכולם הוא ציור רעיתו, אמה, ושתי בנותיהם מ-1923. כאילו כל אחת מסמלת שלב אחר בחיי אישה, ובסך-הכל, יצרו תמונת חיי אישה. יכולתו של כל צייר נבחנת במיוחד ברישומים. בלוז העדיף את הליטוגרפיות. לצייר עם עפרון שמנוני מיוחד על לוח אבן, ולהדפיס. הוא אפילו רכש מכונת הדפסה ובעזרתה עשה את ההדפסים בביתו. בהדפס שלו "החוק הוא מדי איטי" צייר ב-1923 (בהשפעת התחריט של גויה "איזה מבצע הירואי! עם אנשים מתים") תופעה של ביצוע לינץ' בשחור עור, שהיה חשוד ברצח. האיש נכבל, והוצב על ערימת עצים שהוצתה. סבר פניהם האדיש של האנשים שסביב כלפי כל מה שקורה לו, ואפילו עם נהרה וסיפוק ממראה האדם העולה באש - אלה מבטאים ברורה את ביקורתו של בלואז על המצב. לבלוז, כמו לגויה, ההדפס היה הטכניקה הכי אכספרסיבית שיש, בעזרתה ניתן להעניק לצופים אפשרות לחוש זוועה ותעוב כלפי האכזריות האנושית. תערוכתו של ג'ורג' בלואז מתקנת עוול כלפי הצייר המופלא הזה, שבחייו התעלמו מציורי הנוף והדיוקנאות שלו שעשה בשלבים המאוחרים של חייו, ושהיו הומאז' לגדולי האמנות האירופאית שקדמו לו, בעוד הקהל אז התלהב רק מציורי האגרוף שלו. יצירותיו שינו את כל מה שנחשב מקובל בציור בזמנו. התערוכה פורשת את מלוא היקף יצירותיו, ומאפשרת לנשום עמוק ולהתמקד בגדול הציירים האמריקנים של תחילת המאה ה-20, שהוביל את הדור שלאחריו באמנות האמריקנית ובהמשך להיות מספר אחת בעולם. מכיוון שהיא ירדה ב-9.6.13, הרי רכישת הספר המלווה אותה היא נכס לכל אוהב אמנות שיפצה במידה רבה את מי שהחמיץ את התערוכה ב-RA.