מנהיגי הציונות לא רצו לגרש ערבים", הארץ מיום 17.6.13: למרות הכותרת (של המערכת?)' אין הגירוש חשוב לסוגיה הנדונה. לא הוא העומד במרכזה. מה שעומד במרכז טיעונו של שומסקי "מנהל מרכז לתולדות הציונות באוניברסיטה העברית" היא הטענה ש"ארץ ישראל יעודה לעם היהודי ולערבים הפלשתינים היושבים בתוכה ומחוצה לה".
פוליטית משרטט שומסקי שתי מדינות, ישראל ופלשתין ובכל אחת מהן מיעוט לאומי בעל זכויות לאומיות קולקטיביות, כשיהודי העולם יורשו לעלות לא רק למדינת ישראל אלא למדינת פלשתין וגם הפליטים הפלשתינים יורשו לחזור לא רק למדינת פלשתין אלא גם לתחומיה של ישראל.
תפיסה זו מקבלת לדידו של שומסקי לגיטימציה מתפיסת הלאומיות הציונית וגם מהמציאות הדו לאומית השוררת בפועל משני צידי הקו הירוק. שומסקי אף מוצא מציאות " רב-לאומית" במקומות רבים בעולם, אבל שוכח בעקצו את זנד כמי שהוא קרוב בהגיגיו התיאורטיים לתורת הלאומיות של סטלין, שבית הגידול שלו עצמו לא היה המקור הן למודל, מדינת הלאום והן למדינה הדמוקרטית ליברלית (המערבית).
המציאות הרוסית והמזרח אירופאית לא הצמיחה בהכרח לאומיות פתוחה, ודאי שזו בעת עלייתה לא חפנה את הדמוקרטיה הליברלית ואת תפיסת האזרח כריבון ובעל זכויות.
גם אם אבות הציונות, כולל הציונות המדינית של ז'בוטינסקי (שהיה הליברל מקרב המנהיגים הציונים) הושפעו מבתי גידולם, אין זה אומר שראוי לקבל את תכניהם כמובנים מאליהם.
ההתגבשות הלאומית בישראל הינה אנומלית, באשר בישראל לא מוכר לאום המדינה הוא הלאום הישראלי הקיים למעשה אבל לא מוכר. לא מוכרת לאומיות אזרחית הכוללת את כלל אזרחי ישראל. אין אפשרות לאזרח שאינו יהודי להיות חלק מהלאום ההגמוניאלי בה, אלא רק אם ימיר את דתו.
ישראל שהלאום היהודי בה נראה לא יותר מוצלח מהלאום הפולני של פולין בין שתי מלחמות העולם (שדחתה פוליטית המיעוטים עד כדי יצירת בלוק מפלגות המיעוט בסיים הפולני, שתקופה מסוימת הובל ע"י מי שלימים יהיה שר הפנים של ישראל גרינבוים).
אולם בעיה לא פחות מכבידה קיימת מעצם התפיסה המקבלת כמובן מאליה את ההגירה של תפוצות העמים לשתי המדינות. הצדקת הגירה זו יש בה גם להצביע על העמדת העם התפוצתי לפני אינטרסי המדינה.
אינני יודע כמה פליטים ירצו לבוא לישראל וכמה למדינת פלשתין. גם לא ברור כמה יהודים ירצו לגור דווקא בבית אל. אבל העיקרון חופן תפיסה שאותה ניתן לכנות צנטרפוגליות המערכת הלאומית- פוליטית, מעצם עמדת עם התפוצה היהודי כמו גם הפלשתיני כסובייקט הפוליטי, במקום להעמיד את המדינה במרכז ולרצות לראות בה מדינת לאום טריטוריאלית, שהיא מדינת לאום אזרחי בעלת משטר דמוקרטי ליברלי. ספק אם ניתן לממשם במדינה אותה הוגה שומסקי.
במקום לחשוב על משמעות המדינה לאחר שהיא כבר קמה, חוזר שומסקי לאבות הציוניים כדי להפליג לעתיד שהוא למעשה העבר, הכלל לא מרנין.
