בשבוע שעבר, הוא התעמת עם חברת הכנסת מהליכוד,
ציפי חוטובלי, בכינוס שהתקיים באוניברסיטה העברית, שם הוא אמר כי "הכיבוש משחית. הוא משחית את החברה הישראלית, את צה"ל, את הצדק הישראלי, את התקשורת הישראלית, את התודעה הישראלית, את השפה הישראלית". הכיבוש אכן משחית אותנו. מספיק להסתובב בחברון, לראות איך מתייחסים החיילים לילדים ערבים קטנים, לראות את החשש שלהם בעיניים, את הלחץ. מספיק לראות את המריבות בין חקלאים יהודים וערבים ברחבי איו"ש. מספיק להיות הורה לילד קטן, שמבין שבעוד עשור או יותר, גם הבן שלו יתגייס לצה"ל.
הכיבוש משחית את החברה הישראלית, שהיא חברה שסועה. ספרדים-אשכנזים, חילונים-דתיים-חרדים, עשירים-עניים, יהודים-ערבים. יש הרבה צירים והרבה נקודות חיתוך בהן החברה נבדלת. אחת החלוקות המהותיות ביותר הן בנוגע לדעות הפוליטיות, בין ימין ושמאל (בעניינים מדיניים, כשלאחרונה גם האלמנט הכלכלי גובר). כל צד משוכנע שצעדי השני מובילים להרס המדינה. מספיק לשמוע את
ציפי לבני מדברת על אובדן הרוב היהודי ועל מדינת הלאום היהודי ככל שמתקדם חזון הימין הניצי למדינה אחת. אפשר להסתפק גם במראות הגירוש מגוש קטיף לפני שמונה שנים כדי לראות שהצעדים שהשמאל מבצע הם בלתי הפיכים, וקורעים את החברה הישראלית מבפנים.
הכיבוש משחית את צה"ל, שאמור להגן על גבולות המדינה, נאלץ לשמור על אזרחים בתוככי ישראל, והגבול חוצה את המדינה. במקום להיות צבא תוקף, או צבא שמגן, הוא הפך להיות כוח שיטור. הוא אוכף את החוק בהתנחלויות, מתמודד עם הפרות סדר (מונח של אכיפת ביטחון פנים), מפנה והורס בנייה בלתי חוקית ועוד. לא פלא שכשהוא מגיע להתמודד עם נערים שמיידים אבנים הוא לא בטוח כיצד להתמודד.
הכיבוש משחית את הצדק הישראלי. במקום להגן על הצדק, היא תפלה לטובה את המיעוט הנרדף, גם כשהצדק אינו עימו. היא תעוות את הדין, על-מנת לרצות את הרצון להרוס עבור היהודי. אפשר לראות את המציאות הזו בהר הבית, בו אסור ליהודים להתפלל בשם הפחד ממהומות של פורעי חוק. אפשר לראות את זה במגרון, או בעמונה, שם דרשו ערבים להרוס בתים 'שלהם', על-אף שכל שאר השטח המקיף את הבתים שייך ליהודים, והם לא חזרו לשטח שהיה 'שלהם'. מערכת המשפט גם שכחה שבמקומות אחרים אפשר לפצות את מי שהפקיעו ממנו את השטח שלו, והאפשרות הנותרת היא להרוס.
הכיבוש משחית את התקשורת הישראלית, שכבר לא יודעת מימינה ומשמאלה. כשכלב נושך אדם, זה לא חדשות. הבעיה היא שהערבי תוקף בכל יום. יידויי אבנים, ירי, בקבוקי תבערה, את הכל אפשר וצריך להשתיק. יהודי מרסס גרפיטי על קיר? קוראים לזה טרור.
הכיבוש משחית את התודעה הישראלית. ארץ ישראל? חלומות באספמיה. קשר היסטורי למולדת? התודעה כבר לא יודעת לענות של מי הארץ הזו. הנרטיב הפלשתיני הוא נרטיב מקובל, הגיוני, קביל. הנרטיב היהודי? מיתולוגיה במקרה הטוב.
הכיבוש משחית גם את השפה הישראלית. מרוב השימוש במילה "שלום", איש כבר לא זוכר מה המשמעות שלה, אבל כולנו יודעים שאנחנו רוצים את זה. כולם מדברים על שתי מדינות לשני עמים, אבל אף אחד לא מצליח להסביר איך זה ייראה או מי הם שני העמים.
הכיבוש משחית, כי גם אחרי 46 שנות כיבוש, לאיש אין מושג מה עושים עם חבלי המולדת ששוחררו, נכבשו, נגאלו אחרי מלחמת ששת הימים. איש אינו יודע איך אפשר לפנות 350,000 איש או פחות מזה ולו משום שהם יהודים. איש אינו יודע איך להכיל מיליון וחצי ערבים נוספים במדינת ישראל, או להסביר למה זה כל כך מפחיד אותו (משום שהם ערבים). איש אינו יודע להסביר למה המלחמה הזאת עדיין נמשכת, או למה זה כל כך דחוף לעולם.
הכיבוש משחית, משום שהוא מותיר אותנו חסרי אונים וחסרי ידע לגבי מהו העתיד. בסופו של דבר, עבור רובנו, הכיבוש נעשה חלק אינטגרלי מהמציאות, כאילו אין דבר קבוע מהזמני. הכיבוש משחית כי הוא תוקע אותנו בזמן, ולא מאפשר לנו להתקדם הלאה. מכאן יש רק שתי אפשרויות – חלוקה, או הכלה. את החלוקה כבר ניסינו.
