חזרה להתערבות ליברלית?

נשיא ארצות הברית ברק אובמה מינה לאחרונה את סוזן רייס כיועצת לביטחון לאומי והציע את מועמדותה של סמנתה פאואר לשגרירה הבאה של ארצות הברית לאומות המאוחדות. רבים ראו במינוי של רייס תגובה לביקורת הרפובליקנית על חלקה בשערורייה סביב המתקפה בבנגזי. עם זאת, שני מינויים אלה מצביעים, אולי, על כיוון שונה מעט במדיניות החוץ של ממשל אובמה שמדינות המזרח התיכון חייבות לשים לב אליו: "התערבות ליברלית" (liberal interventionism) - בענייני מדינה אחרת, עשויה לשוב. אם אכן כך יקרה, הדבר עשוי לאותת על יתרונות ברורים עבור ישראל. הליברלים האמריקנים, התומכים בהתערבות, מאמינים שארצות הברית צריכה להשתמש בכוח שלה להתערב ולעצור הפרות מסיביות של זכויות אדם, גם אם למהלכים כאלה יש קשר רופף בלבד לתפיסה היותר סטנדרטית של אינטרס לאומי. הדוקטרינה הייתה בשיאה בשנות ה-90 המאוחרות של המאה העשרים, כאשר סופה של המלחמה הקרה הוביל לעוצמה חסרת התקדים של ארצות הברית ולמשבר ההומניטרי בבוסניה, רואנדה וקוסובו. ייסורי המצפון של אליטת מעצבי המדיניות הליברלית - לאחר רצח העם ברואנדה, וההחלטה, שלא במקרה, להתערב בקוסובו - היוו את נקודת השיא במגמה של התערבות מדינית ליברלית. סוזן רייס החלה להאמין בדוקטרינה זו כאשר שירתה במועצה לביטחון לאומי בעת שהתחולל טבח העם ברואנדה. סמנתה פאואר הפכה לקול המוביל של המחנה לאחר שלוש שנים כעיתונאית במלחמות הבלקן. עם בחירתו של ג'ורג' וו' בוש והמתקפה של ה-11 בספטמבר 2001 החליף הניאו-קונסרבטיביזם את ההתערבות הליברלית כדוקטרינה המובילה. ואז הגיעה ההתפכחות עם המלחמות בעירק ובאפגניסטן והמשבר הכלכלי של 2008. מצב הרוח הציבורי החדש קרא ל"בניית האומה מבית". "האם ניתן לתקן את אמריקה?" שאל פאריד זכרייה בכתב העת פוריין אפיירס (Foreign Affairs). "מדיניות החוץ מתחילה מבית: הצורך להשליט סדר באמריקה פנימה" - Foreign Policy Begins at Home: The Case for Putting America’s House in Order) הוצע על-ידי ריצ'רד האס מהמועצה ליחסי חוץ (CFR). הנשיא אובמה היה מזוהה עם השקפת העולם של התערבות ליברלית, אם כי לא לחלוטין. יועציו בכהונתו הראשונה נעו בין המחנה שהתנגד להתערבות והמחנה שתמך בהתערבות. ג'ו ביידן ורוברט גייטס דחקו לנהוג בזהירות ביחס לשימוש בכוח צבאי ואילו מזכירת המדינה דאז הילרי קלינטון, ובמיוחד רייס ופאואר, יצרו מחנה התומך בהתערבות ושניהל בהצלחה שתדלנות למען פעולה צבאית בלוב. למרות ניצחונם זה, תחילת הכהונה השנייה של אובמה טמנה בחובה הידרדרות מעמדם של התומכים בהתערבות הליברלית. חברי הממשלה החדשים, ג'ון קרי וצ'אק הייגל, אינם נחשבים לחלק מהמחנה הזה. חרדה מהמשבר המתעצם בסוריה עלתה בקנה אחד רק עם החרדה מהצורך במעורבות צבאית פוטנציאלית. בינתיים שקעה וושינגטון במאבק על קיצוץ הגירעון הממשלתי, ולאחר מכן בהתמודדות עם שערוריות בנגזי, רשויות מס ההכנסה, סוכנות איי. פי וסוכנות הביטחון הלאומי. לתוך התמונה הזו נכנסות עתה רייס ופאואר. אין משמעות כניסתן של השתיים לתפקידן החדש שארצות הברית תשחזר את תקציב הביטחון שלה, תשנה את כיוון ההתמקדות שלה לאסיה, או תכפה אזור חופשי-מטיסה על סוריה. אך היא מסמלת את העובדה שאובמה מעוניין אישית שבשולחן קבלת ההחלטות ישבו מי שנמנים על מחנה ההתערבות הליברלית. במזרח תיכון לא יציב, שבו מעצמה מסוימת החלה בחימוש הכוחות בהם היא תומכת, גם שינוי קל לעבר מדיניות אמריקנית אקטיבית יותר יכול לשאת בחובו השלכות אסטרטגיות. באשר לישראל, ההתפתחויות הללו הן חשובות - במובנים מסוימים, אפילו אירוניות. קובעי המדיניות הישראלים, כמו גם הציבור, מתבוננים מזה זמן בחשד במובילי ההתערבות הליברלית. האינסטינקט של התערבות ליברלית הוא לתמוך בחלש כנגד החזק, ולקדם מטרות אידיאליסטיות להבדיל מתמיכה ב"ריאל פוליטיק". הן ברחוב הישראלי והן במסדרונות השלטון נקודת מבט זו נחשדת כנוגדת את האינטרסים של ישראל. התערבות ליברלית התקשרה לתמיכה בפלשתינים. התבטאות של סמנתה פאואר, שנשאה צליל אנטי-ישראלי עוין, בווידיאו קליפ משנת 2002, בהחלט תואמת תפיסה זו. אולם, ייתכן שתפיסה זו אינה עוד כה רלוונטית, כמו גם החשש. הסכנה היותר גדולה לישראל היא לא שארצות הברית תחמש את המורדים של פתח כך שיוכלו לתקוף את צה"ל. ההסתברות היא גבוהה שארצות הברית לא תפנה את הסיוע שלה למיליטנטים פלשתינים, כפי שפאואר טענה באופן מוזר ב-2002. במקום זאת, הסיכון הגבוה יותר הוא שארצות הברית תיסוג מהמזרח התיכון לחלוטין. כאן יש לישראל אינטרס משותף עם אנשי ההתערבות הליברלית, בדיוק כמו שהיה לה עם הניאו-קונסרבטיבים. האינטרס של ישראל הוא שארצות הברית תשתמש בהשפעתה ובכוחה במזרח התיכון ותעצור כוחות שמגמתם לא תמיד ברורה כמו רוסיה וסין, או כוחות עוינים כמו המשטר האירני או ג'יהאדיסטים סונים. אם אנשי ההתערבות הליברלית תומכים במטרה זו, ולו גם על-מנת לקדם זכויות אדם במקום לסייע לישראל - הדבר יפעל לטובת ישראל. יתירה מזו, התומכים בהתערבות ליברלית יסייעו לישראל בחזית מרכזית אחרת: הקרב על דעת הקהל בארצות הברית. התומכים בהתערבות ליברלית כמו פאואר הם מובילי דעת קהל בקרב קהל הבוחרים הדמוקרטי. בטווח הארוך, תמיכה של ארצות הברית בישראל תהיה תלויה בחלקה הגדול בקיומה של עמדה חזקה לטובת ישראל בדעת הקהל האמריקנית. מיצוב נכון של ישראל בקרב אליטות ההתערבות הליברלית יכול לסייע לישראל להשיג מטרות אלו ולבצר את התמיכה בה מצד שתי המפלגות. ישראל והתומכים בה יפעלו נכון, לפיכך, אם יבחרו בשיתוף, ולא בעימות. כמה יהודים אמריקנים מובילים כבר החלו להשמיע את קולם, בזהירות, בכיוון זה. התמיכה החזקה בסמנתה פאואר מצד הליגה למניעת השמצה ומצדו של אלן דרשוביץ עשויה להוות סמן מוביל. הממשלה הישראלית, שצריכה לשמור על מרחק מענייני הפנים של ארצות הברית, אינה יכולה לנהוג כמותם ולהגיב בקול כה רם, אבל אסור לה להיראות כמאמצת עמדה של התנגדות.