מנהיגינו הפוליטיים שאינם ידועים בעידון דבריהם, סיכמו את מצבנו המדיני והבינלאומי בשתי אמירות שלא במהרה תישכחנה: האחד, דימה את הפלשתינים ואת יהודה ושומרון לרסיס שנתקע סמוך לעמוד השידרה, שניתן לחיות עימו למרות הכאב שהוא מסב, בעוד שניסיון להוציאו בניתוח עלול להביא לשיתוק מוחלט; ואילו יריבו ביכר את הדימוי של רגל אכולת גנגרנה רקבונית, שאם לא תיקטע, היא עלולה להביא למות החולה. הם הותירו לנו את הברירה בין הקדחת לבין הדבר, והכל שואלים: האומנם מרווח בחירותינו מצומצם רק לאלה?
על הברירה הראשונה ניתן לומר כי עובדתית אנו חיים עם הרסיס כבר 46 שנה, והמדינה ממשיכה לגדול, להתחזק, להתפתח, ואילו הנסיונות לדלות אפילו את רסיסי הלוואי הקטנים והמאיימים יותר שמחוץ לגושי ההתיישבות, כמו עמונה, נסתיימו לפי שעה במפח נפש מייאש. אבל יציבות ושקט השגנו, ואפילו שיתוף פעולה עם הרשות הפלשתינית. ואילו אלה שבחרו בדרך השנייה קטעו את הרגל הרקובה של עזה, בתקווה שכך תעלה ארוכה לישראל כולה, וקיוו לעשות ענבים - ויעשו ביאושים: שתי מלחמות, איומי הטילים שהלכו והתעצמו, איומי הטרור מסיני גברו והקורבנות בנפש גם הם נסקו. לכל היותר השגנו הארכה זמנית של ההודנה הזמנית.
כלומר, עד כה, בלא שאיש יוכל להבטיח שכך יהיה בעתיד, ידה של הדרך הראשונה היא על העליונה. יתרה מזו, אלה שבגינם קטענו רגל אינם מראים כל סימן של התפייסות והטבה, אלא מבטיחים אש וגופרית בתמורה, והפעם הם גם עמדו בדיבורם. הם חוזרים ומצהירים, שלא ישאו ויתנו עם ישראל, שלעולם לא יכירו בה, ואינם אפילו נבוכים להכריז על חפצם בחיסולה של מדינת ישראל ובתפיסת מקומה על המפה. האם מאן דהוא מוכן להוסיף ולקטוע מגופנו עוד אברים אחרי הניסיון הנואל הזה? דווקא הגברת ההתיישבות ביהודה ושומרון, לאחר עקירתה בעזה, היא שהולידה מתינות פלשתינית יחסית של הכרה בכללי המציאות והשלמה מודרגת עמה.
ההשקפה העומדת בבסיס המו"מ עם הפלשתינים הראתה עד כה, כי אם ברצוננו להשיג מינימום הכרחי לקיומנו, יש לדרוש את המירב, ואז יהיה לנו על מה לוותר כדי להיראות פייסנים בעיני העולם. אם תוותר לכתחילה, על-ידי קטיעת עוד איבר מאברינו, הקטיעה תהפוך לבסיס הדיון בכל מו"מ עתידי, ומשם יאלצו אותנו להתפשר עוד על-ידי ויתור נוסף כדי להגיע ל"שלום", שיהווה את המדרון החלק שיובילנו לאבדון. עינינו הרואות, שראש מדינת אש"ף הוא בקושי ראש עיריית רמאללה, ואפילו נגיע איתו להסכם, זה לא יחייב את המחצית השניה של העם הפלשתיני היושב בעזה והדוחה מכל וכל הסדר כלשהו.
אנו כבר חיים עם הרסיס המסוכן של אותם ערביי ישראל, שמסמכי החזון שלהם צופים ערביזציה של המדינה היהודית ונישולה מציונותה ומאופייה היהודי. זאת, בין השאר על-ידי הענקת "זכות השיבה" לכלל הפלשתינים - שאיפה שגם ממשלת אש"ף מבטאת בפומבי, לצד סירובה המוחלט והעקבי להכיר במדינה יהודית. כלומר, התרופה בדרך של קטיעה הולכת ותוכפת, בסדר המקובל בעולם האיסלאמי של הענשה על-ידי קטיעת איברים עד שהנאשם נופח את נשמתו, אין בה תוחלת לנו. ואילו הדרך של חיים עם הרסיס אומנם אינה אידאלית, אך מאפשרת חיים כפי שעשינו עד כה.
ישנה נטייה לחשוב שאם תגלו נדיבות כלפי יריביכם, כך הם גם ינהגו כלפיכם, ולכן אם רק תתפתו ותקצץ עוד איבר מאבריכם, אזי תבוא הישועה. אך ראינו שקיצוצה של עזה רק הוליד תביעות מרחיקות לכת יותר: קץ המדינה היהודית. גם אנשי אש"ף הובאו מגלות שלא נתנה מדרך לכף רגלם, ומה הם נתנו לנו בתמורה? סירוב להכיר במדינה היהודית, ודרישה נואלת להציפנו בפליטים שבים. ואפילו נהיו ציונים, הם דורשים מדינה פלשתינית שלישית (בנוסף על אלו בירדן ובעזה), לרבע העם הפלשתיני המצוי שם (כ-3 מיליון מתוך 12). אך לא יהיה בכך לספק את תביעותיהם של שלושת הרבעים האחרים, שימשיכו להתדפק על שערי ישראל, המואשמת בנכבה ובפליטות, ולדרוש ממנה לקצץ את כל אבריה.
ועידת שלום עם אש"ף, שייגרר לשם בעל כורחו, תהיה תאומתה של ועידת וורסיי שהתכנסה אחרי מלחמת העולם הראשונה, שבה אולצו הגרמנים המובסים לקבל את תכתיבי המעצמות ולקבל על עצמם מגבלות של פירוז ושל ויתור על שטחים. כידוע, בוועידה ההיא שורטטו קווי המתאר של מלחה"ע השנייה, כשהגרמנים המושפלים והממורמרים העלו לשלטון את היטלר שהתקומם נגד המגבלות והביא על אירופה חורבן. האם אנו רוצים להסתכן בהרפתקה כזו, כשהעולם הערבי נמצא בתסיסה והעולם האיסלאמי חוגג את תחייתו? כשהכל יאוצו לפטור את הפלשתינים ממגבלות השלום הכפוי, וההמשך, מי ישורנו?
